בשנים האחרונות אנו עדים יותר ויותר למחלוקת הנסובה סביב השאלה אימתי יותרו נישואים אזרחיים בישראל. הדוגלים במתן אפשרות להינשא בחתונה אזרחית בישראל, מתבססים לרוב על הטיעון לפיו לא ראוי למדינה דמוקרטית, להכפיף את הדין הדתי, בתור הדין המחייב בכל הנוגע לנישואין אזרחיים. מנגד, הדוגלים בהתנגדות לקיומם של נישואין אזרחיים, לרוב מתבססים על הטענה כי נישואין אלו יכולים לפגוע "בעם היהודי", וכן היות וישראל היא מדינת לאום יהודית, הרי שיש לשמר עליה ככזו. ברם, בישראל ניתן להינשא בנישואים אזרחיים, אך בדרכים עקלקלות. על כך, נדון במאמר שלהלן, ולאחר מכן, נדון בהיבטים של נישואין אזרחיים בישראל, בכל הנוגע להענקת אזרחות והסדרת מעמד לבני זוג.

הדין לגבי נישואים בישראל:

נישואין וגירושין בישראל ייערכו על פי הדין האישי שחל על בני הזוג, זהו הדין שהיה קיים במדינת ישראל עוד לפני הקמתה. אז, קבע דבר המלך במועצתו (הדין הבריטי- מנדטורי שחל על ארץ ישראל) כי בני העדות שחיות בארץ ישראל יינשאו על פי דיני דתם האישית. עם הקמת המדינה, הדין האמור לא השתנה, אלא התקבע בחקיקה מחייבת של הכנסת. חוק זה נקרא חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. חוק זה קובע בסעיף 1 כי "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים". עוד קובע החוק כי "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה" (בסעיף 2).

המשמעות היא שבני זוג יהודים במדינת ישראל, יכולים להינשא או להתגרש בהתאם להוראות הדין הדתי האישי החל עליהם. לדוגמא: לפי הדין הדתי- יהודי, על מנת להתגרש יש צורך להוכיח עילת גירושין, כגון: בגידה, מעשה כיעור, עוברת על דת יהודית ועוד. בהיעדר עילה מכוח הדין הדתי, יתקשה מבקש הגירושין לקבל פסק דין לגירושין. דוגמא נוספת, היא העובדה שהצורך להינשא רק על פי הדין היהודי- דתי, פוגע גם בלא מעט אזרחים ישראלים המגדירים את עצמם כיהודים, משרתים אף בצה"ל, אך לפי ההלכה היהודית הם אינם יהודים (תופעה עצובה זו מוכרת בעיקר אצל עולי חבר ברית המועצות). נעיר גם כי הצורך להינשא על פי הדין הדתי- אישי, לא פסח על שאר אזרחי ישראל בני הדתות השונות. הדין הרלוונטי לפי הוראות "דבר המלך במועצתו" נותר עד היום בתוקף בכל הנוגע למוסלמים, נוצרים, ודרוזים. בני דתות אלו יכולים ואף מחויבים להינשא רק לפי הדין הדתי האישי שחל עליהם.

זאת ועוד, משום שהדין האישי הוא הרלוונטי בעת נישואין בישראל, הרי שנישואי "תערובת" לדוגמא, אינם מוכרים. לאמור, יהודי איננו יכול להתחתן בישראל עם נוצרייה, ומוסלמי איננו יכול להינשא בישראל ליהודייה. יתרה מכך, נישואין חד מיניים גם הם אינם אפשריים בישראל, משום שהדין הדתי (לא היהודי ולא שום דין דתי אחר) לא מכירים כלל בנישואין מסוג זה.

לאור הקושי שנוצר בישראל בכל הנוגע לנישואין וגירושין, נוצרו מגוון אפשרויות "עקיפות" להינשא, ויפים הדברים שנאמרו בספרות המשפטית בנושא: "להכפפה זאת של הנישואין לממסדים הדתיים יש כיום מחיר גבוה למדי, חסרי דת אינם יכולים להינשא, בני זוג בני עדות דתיות שונות מנועים לעיתים מלהינשא, פסולי חיתון (על פי הגדרת הממסד הדתי) אינם רשאי להינשא, נישואין בין בני אותו מין אינם מוכרים ועוד. ישנם אזרחים שאינם יכולים להינשא כלל, ישנם מי שאינם יכולים להינשא כרצונם ויש מי שיכולים להינשא כרצונם אך כפופים בעל כרחם למערכת חוקים דתית, המטילה עליהם מגבלות המנוגדות למצפונם, ואף מחייבת אותם לעיתים למסגרת יחסים הנראית להם זרה, שגויה ואף מקוממת. אלה המבקשים להתיר את הקשר הדתי מחויבים לעשות זאת על פי הדין הדתי, ולעיתים בשל הוראותיו מוצאים את עצמם מעוגנים לקשר שאין הם מעוניינים בו עוד".[1]

מכאן, שברבות השנים הוכרו מספר דרכים לאורן ניתן להינשא בישראל בחתונה אזרחית, ולא באמצעות הדין הדתי- אישי. בין הדרכים הללו הן להינשא במדינה זרה, ולהירשם בישראל במשרד הפנים בתור נשואין, וכן דרך נוספת היא לחיות בישראל בתור ידועים בציבור. שתי האפשרויות הללו עומדות לכל בני זוג המעוניינים למסד את הקשר הזוגי ביניהם. אך המאמר דנא, יתמקד בנישואין אזרחיים.

כיצד ניתן להינשא בנישואים אזרחיים בישראל והאם חתונה אזרחית בישראל אפשרית?

ניתן להינשא כיום בישראל בנישואין אזרחיים, אך כאמור לא ניתן לעשות זאת מכוח חקיקה פורמאלית. הדרך לעשות כן היא באמצעות נישואין במדינה זרה, ולאחריהם, הרשמה במשרד הפנים בתור בני זוג נשואים. כך יפים דבריו בנושא של בית המשפט העליון: "הנישואין תקפים מבחינת הצורה (הדין הזר) ועל פי המהות (המשפט העברי), ועל כן הם נישואין תקפים (הן מבחינת ההיבט החיצוני והן מבחינת ההיבט הפנימי) בישראל. תוצאה זו מתבקשת גם על רקע מציאות החיים בישראל. אלפי יהודים, אזרחי המדינה ותושביה, מבקשים לממש את נישואיהם בדרך של נישואין אזרחיים המתבצעים מחוץ לישראל. זו תופעה חברתית שהמשפט צריך להתחשב עמה".[2]

לכאורה, מדובר באפשרות ראויה לעקוף את חוסר האפשרות להינשא בישראל. אך מדובר בעקיפה שהיא למעשה בבחינת "אליה וקוץ בה". זאת מן הטעם הפשוט, לפיו גם אם בני זוג נישאו במדינה זרה ונרשמו במדינת ישראל בתור נשואים, עדיין יהיה עליהם ביום פקודה חלילה, להתגרש בישראל על פי הדין הדתי- אישי. נמחיש בדוגמא: בני זוג יהודים, אזרחים ישראלים שנישאו במדינה זרה, ונרשמו בישראל כנשואים. ביום גירושין, יהיה עליהם להתגרש כפי שיהודים בישראל יכולים להתגרש, קרי: באמצעות הגשת תביעה לבית הדין הרבני.

באשר לרישום בני זוג, בעבר משרד הפנים לא התיר רישום במשרד הפנים של בני זוג נשואים, ללא תעודת נישואין מכוח בית הדין הדתי הרלוונטי. עם זאת, ברבות השנים, בית המשפט העליון קבע כי הרישום במשרד הפנים (רישום האוכלוסין) הוא רישום דקלרטיבי, כלומר לא מדובר ברישום מהותי אלא ברישום פורמאלי, ולכן אין לפסול רישום של בני זוג שנישאו במדינה זרה. כך יפים הדברים התקדימיים שנכתבו בפרשת בן ארי: "הננו מחליטים כי במסגרת מעמדו הסטטיסטי-רישומי של מרשם האוכלוסין, ועל רקע תפקידו של פקיד הרישום כמאסף חומר סטטיסטי לצורך ניהול המרשם, על פקיד הרישום לרשום במרשם האוכלוסין את העולה מהתעודה הציבורית המוגשת לו על ידי העותרים, לפיה העותרים נשואים. איננו מחליטים כי בישראל מוכרים נישואים בין בני אותו מין; איננו מכירים בסטטוס חדש של נישואים אלה; איננו נוקטים כל עמדה באשר להכרה בישראל של נישואין בין בני אותו מין הנערכים מחוץ לישראל (בין תושבי ישראל ובין בין מי שאינם תושבי ישראל). התשובה לשאלות אלה, בהן אין אנו מכריעים היום, קשה היא וסבוכה".[3] יבואר רק שאותו רישום פורמאלי הוא הצהרה קבל עם ועדה, וכפועל יוצא בני זוג שנישאו בחו"ל ונרשמו בישראל, יהיו זכאים לכל זכות לה זכאים מי שנישאו כדת.

אילו נישואין אזרחיים מוכרים בישראל?

כאמור, האפשרות להינשא בנישואין אזרחיים קיימת כיום בישראל, אך זו אפשרות שמתמקדת בחתונה אזרחית במדינה זרה, ורישום בישראל. כיצד והיכן ניתן להינשא במדינות זרות? על כך להלן:

נישואין בקפריסין: זו האפשרות המוכרת ביותר, בשל קרבתה של קפריסין למדינת ישראל. כדי להינשא בקפריסין יש לגשת למדינה פיזית, לשלם אגרה, ולערוך טקס נישואין באחת מהעיריות במדינה. לרוב הטקס נערך ע"י ראש העיר או סגנו. לאחר מכן, יש לפנות עם תעודת הנישואין, תרגום שלה, כגון תרגום אנגלית עברית משפטי, ואישור נוטריוני, לשם רישום במשרד הפנים.

נישואין בצ'כיה: גם זו אופציה שמוכרת וקיימת, נישואין בצ'כיה מוכרים במדינת ישראל, גם בצ'כיה יש להינשא בחתונה אזרחית באמצעות נוכחות שני בני הזוג בהתאם לאמור בכל הנוגע לנישואין בקפריסין.

נישואי אל- סלבדור ופרגוואי: האופציה להינשא באל סלבדור, ובפרגוואי הייתה פופולארית מאוד עד לפני מספר שנים משום שלא היה כל צורך לגשת פיזית לאותן המדינות. דהיינו, אפשר היה להינשא באמצעות "מיופה כוח". עם זאת, כיום לא ניתן יותר לעשות כן, אך עדיין אין צורך בנוכחות של שני בני הזוג במדינה אלא דיי בנוכחותו של אחד מהם, לאחר מכן יש להירשם גם באותן המדינות כנשואים. גם נישואין אלו מוכרים בישראל לצורך רישום במשרד הפנים. עם זאת, קיים קושי בכל הנוגע להכרה בין בני זוג שנישאו באמצעות מיופה כוח באותן המדינות, כפי שגם קבע בית המשפט לענייני משפחה בפרשה מסוימת: "על פי הראיות שהובאו בפני, מתברר כי בעניינינו, הנישואין אינם תקפים בשל שתי עילות חלופיות: 1) הדין בפרגוואי דורש נוכחות אחד מבני הזוג על מנת שהנישואין יהיו תקפים (דבר שלא התקיים בעניינינו). 2) היות והנישואין בין בני הזוג כלל לא נרשמו בספרי הנישואין בעיר עריכתם, אין להם כל תוקף, וזאת גם אם מצויה תעודה המעידה על הנישואין בידי מי מהצדדים. אין מחלוקת כי עד לחודש ספטמבר 2001 לא היה ידוע למשרד הפנים כי על פי הדין הפנימי בפרגוואי נדרשת נוכחות לפחות אחד מבני הזוג בפני רושם הנישואין בפרגוואי, על מנת שהנישואין יהיו תקפים, וכי רק מיום 1.1.02 החיל משרד הפנים את הנוהל לפיו בטרם רישום הנישואין בישראל על רושם הנישואין לוודא כי אחד מבני הזוג נכח פיזית בפרגוואי, וכי בני הזוג בעניינינו נרשמו כנשואים במשרד הפנים שנים מספר לפני עדכון הנוהל הנ"ל. יחד עם זאת, אין בכך כדי לקבוע כי הנישואין תקפים, שכן הדין המחייב, כאמור לעיל, הינו הדין החל בפרגוואי, שם, כאמור, אין תוקף לנישואין ללא נוכחות אחד מבני הזוג פיזית, בפני רושם הנישואין. מכאן, ולו רק מהטעם כי איש מהצדדים שבפני לא נכח בשעת הטכס בפרגוואי, המסקנה היא כי הנישואין אינם תקפים, ויש לקבל את טענת הנתבע בנושא זה".[4]

נעיר ונדגיש כי הכלל הבסיסי להכרה בנישואין במדינת ישראל (דהיינו נישואין שנערכו במדינה זרה) היא כי הנישואין הללו מוכרים על פי דיני אותה מדינה זרה. כך ביאר זאת בית המשפט העליון: "כאשר עסקינן בנישואים אזרחיים בין יהודים בעלי כשרות להינשא זה לזה, תוקפם מבחינת צורת הנישואים (טקס אזרחי) ייבחן לפי החוק במקום עריכתם. בהנחה שטקס נישואין אזרחי הוא צורת נישואים תקפה במקום עריכת הנישואין, הנישואין מוכרים במשפט הישראלי שכן לבני הזוג כשרות להינשא על פי דינם האישי. יצוין, כי הדברים אמורים לגבי נישואין אזרחיים בנוכחות אישית. איננו מביעים כל עמדה לגבי נישואין באמצעות שלוח".[5]

נישואי יוטה (נישואים בזום): בפסק דין תקדימי בבג"צ –  עע"ם 7368/22 ועע"ם 7375/22 משרד הפנים נ' עדי בריל ואח' – קבע בית המשפט העליון לראשונה, כי נישואים שנערכו באופן חזותי בטכנולוגיית זום, של שני בני זוג מול עורך נישואין מוסמך במדינת יוטה שבארה"ב, כשאחד מבני הזוג נמצא בישראל – הינם תקפים ורישומם במשרד הפנים נעשה על פי דין.

נקבע כי במצב בו מונחת בפני פקיד הרישום במשרד הפנים תעודה ציבורית תקינה של מדינת יוטה, המעידה על עריכת טקס נישואין רשמי ותקף (שנערך באמצעות זום כשאחד מבני הזוג נמצא פיזית בישראל) – עליו לרשום את בני הזוג הרשומים בתעודה כנשואים במרשם האוכלוסין בישראל.

פסיקה מהפכנית הזו, לא מבדילה מהותית בין נישואי יוטה לחתונה אזרחית אחרת אשר נערכה בחו"ל. יתר על כן – גם אם בני הזוג שהו *שניהם* פיזית בישראל אך הטקס נערך בזום עם מדינת יוטה ובוצע על פי כל הנהלים והאישורים ובהתאם לדין ביוטה – קיים סיכוי שרישומו יהא תקף במשרד הפנים הישראלי כחוק.

הליך טקס נישואי יוטה: ראשית מוציאים רישיון נישואין בהתאם לדין ביוטה, קובעים מועד לעריכת טקס הנישואין בזום מול עורך נישואים שהוסמך לכך במדינה, וכן יש להביא שני עדים שיהיו נוכחים במועד עריכת הטקס –  אחד מהם צריך להיות עורך דין. עם העמידה בקריטריונים הביורוקרטיים הנ"ל, מקבלים בני הזוג קישור להיוועדות חזותית בהתאם למועד שנקבע, והם יכולים להפיץ אותו לכל קרוביהם כי שיהיו נוכחים מטעמם בטקס החתונה.

את תעודת הנישואים המאושרת (תרתי משמע) מגישים בני הזוג למשרד הפנים באזור מגוריהם (פקיד הרישום במרשם האוכלוסין), רצוי מאד באמצעות עורך דין העוסק בתחום, על מנת להירשם כבעל ואישה בישראל.

הסדרת מעמד לבני זוג נשואים:

ביתר שאת עולה הקושי הקיים לגבי נישואין אזרחיים כאשר מדובר בבני זוג המבקשים להסדיר את מעמד תושבותם בישראל. הכוונה היא לבני זוג שאחד מהם הוא אזרח ישראל, אך השני הוא איננו תושב ישראל. עצם הנישואין במדינה זרה לאזרח ישראלי לא מקנה לבן הזוג השני זכות לאזרחות או תושבות בישראל, אלא שיש לעבור הליך הנקרא "הליך מדורג" לשם כך, הליך שמקור סמכותו הוא חוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל").

חוק הכניסה לישראל קובע בסעיף 1 כי "(א) מי שאיננו אזרח ישראלי, תהיה כניסתו לישראל על פי אשרת עולה או על פי אשרה לפי חוק זה. (ב) מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". מכאן, שבין אשרות השהייה שמוענקות ע"י שר הפנים מכוח חוק הכניסה לישראל הן אשרת מעבר שמוגבלת לחמישה ימים, אשרת ביקור שיכולה להימשך עד שלושה חודשים, אשרה לישיבה ארעית בישראל שמוגבלת לשלוש שנים, וכן אשרה לרישיון קבע בישראל.[6] כמו כן, רשאי שר הפנים להעניק אשרת שהייה למי שנשוי לישראלי, וזאת מכוח חוק האזרחות, התשי"ב- 1952, בסעיף 7 (להלן: "חוק האזרחות") הקובע: "בעל ואשתו שאחד מהם אזרח ישראלי או שאחד מהם ביקש להתאזרח ונתקיימו בו התנאים שבסעיף 5(א) או הפטור מהם, יכול השני לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות".

אך אשרת השהייה מוגבלת כאמור, להוראות נוהל הנקרא נוהל "מדורג", שהותווה מכוח האזרחות על מנת להיכנס לתחולת אותו נוהל מדורג, יש לפעול בהתאם לנוהל הנקרא "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי (מספר 5.2.008). מטרתו של הנוהל, היא כלשונו: "לקבוע את אופן הטיפול בבקשות למתן מעמד לבני זוג זרים הנשואים לאזרחים ישראלים, בהתאם לסעיף 7 לחוק האזרחות".

על מנת להיכלל בהליך המדורג, יש להגיש בקשה למשרד הפנים מכוח, הבקשה צריכה לכלול מסמכים המעידים על קשר הנישואין, תעודת לידה, דרכון בתוקף, ועוד ערב רב של מסמכים. בין היתר, יעברו בני הזוג ראיון בפני פקיד משרד הפנים אשר יבחן את כנות קשר הנישואין. כמו כן, על בני הזוג יחדיו להיות נוכחים בעת הגשת הבקשה. עם סיום הבדיקה הראשונה, קובע הנוהל כי " לאחר הגשת הבקשה ובמידה ויוחלט לאשרה, ניתן יהא להתחיל בהליך המדורג אשר במסגרתו יינתן למוזמן רישיון לישיבת ארעי לתקופה של שנה וזאת למשך 4 שנים במצטבר, שבסיומן בהעדר מניעה התאזרחות". דהיינו, ככל שבני הזוג מצויים בתהליך התאזרחות, לא יינקטו הליכי גירוש נגד בן הזוג שהוא לא תושב ישראל, וכן תינתן לו אשרה שתתארך מפעם לפעם.

האם משרד הפנים מכיר בנישואין אזרחיים באופן אוטומטי?

נשאלת השאלה האם נישואין אזרחים במקרים של הסדרת מעמד מכוח הנוהל מוכרים ע"י משרד הפנים בהכרח. אז התשובה היא בשלילה. משרד הפנים לא מכיר באופן אוטומטי בכל נישואין, ומכוח הנוהל על משרד הפנים לבחון ביתר שאת את כנות הקשר ואת כנות הנישואין של בני הזוג. יתר על כן, מכוח הנוהל, ככל שנמצא כי הנישואין אינם מוכרים, בקשה להסדרת מעמד תידחה על הסף.

כך לדוגמא, במקרה של אזרח טורקי, שנישא לישראלית, ומשרד הפנים קבע כי הקשר ביניהם לא כנה, אז קבע בית המשפט המחוזי: "כאשר מביאים בחשבון כל אלו, סבור אני כי לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב שהתקבלה, על בסיס הנתונים שהיו בפני המשיב, כאשר נקבע כי אין מדובר במקרה זה בקשר זוגי אמיתי אלא בנישואי נוחות לצורך הסדרת מעמד בישראל.  יש להזכיר בעניין זה עוד כי זר הנישא לאזרח ישראל, אינו קונה, בעצם נישואיו, זכות להתאזרחות, ושר הפנים סמכותו עימו להיעתר או שלא להיעתר לבקשת התאזרחות המוגשת לו בידי אותו בן-זוג זר בהתאם, וגם אם אכן נשואים העותרים כדין בהתאם לתעודות שהומצאו מבית הדין השרעי,  אין בכך כדי להקנות בהכרח מעמד לעותר, ושר הפנים מוסמך לדחות את בקשתו".[7]

כך גם במקרה שבו מישהי שחיה בישראל 10 שנים, גורשה לאחר שמשרד הפנים מצא סתירות רבות בהיכרותה עם בן זוגה לו נישא, בית המשפט קיבל את עמדת משרד הפנים: "בענייננו, בהחלטת המשיב שניתנה לאחר שנערך לעותרים שימוע בלשכת המשיב, נרשם כי הוחלט לדחות את הבקשה להסדרת מעמד לעותרת מכמה סיבות. אחת הסיבות שנרשמה בהחלטה הינה שבתשאול שנערך לעותרים התגלה חוסר ידע בסיסי האחד על השני בדברים מהותיים אשר בני זוג אמורים לדעת אחד על השני כמו מידע על הילדים של כל אחד מהם. בנוסף, נרשם בהחלטה כי לא הוצגו כל ראיות ומסמכים משותפים המעידים על קיום התא המשפחתי הנטען".[8]

סיכום:

במאמר דנא סקרנו והסברנו מהם נישואין אזרחיים, וכיצד ניתן להינשא בנישואין אזרחיים בישראל. לאחר מכן, הסברנו מהן ההשלכות שקיימות על נישואין אזרחיים, כאשר מדובר בבני זוג שאחד מהם הוא לא תושב ישראל, מבקשים להסדיר את מעמדם. בכל הנוגע להסדרת מעמד לבני הזוג, עסקינן בתהליך מורכב ומסועף, שמצריך, בין היתר, ליווי של עורך דין הבקיא בדיני ההגירה לישראל. כן הסברנו גם במאמר דנא כי משרד הפנים איננו מכיר בכל סוגי הנישואין האזרחיים, מה שבוודאי מקשה על התהליך.

• למדריך המלא לקבלת אזרחות ישראלית – לחצו כאן

[1] אבשלום וסטרייך ופנחס שיפמן, מסגרת אזרחית לנישואין וגירושין בישראל, נייר עמדה- מצל"ה (עורכת רות גביזון), בעמ' 21.

[2] בג"ץ 2232/03 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א יפו, (פורסם בנבו). בפסקה 26.

[3] בג"ץ 3045/05 יוסי בן-ארי נ' מנהל מינהל האוכלוסין, (פורסם בנבו). בפסקה 36.

[4] תמ"ש (ת"א) 10283/00 ג.א נ' ג.ג, (פורסם בנבו).

[5] לעיל, בפרשת פלונית המוזכרת.

[6] סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל.

[7] עת"מ (חי') 14573-04-13‏ ‏ ‏Yucel Tekin‏ נ' משרד הפנים, (פורסם בנבו).

[8] עת"מ (חי') 4748-12-13‏ ‏ ולריה גונטאר נ' משרד הפנים, (פורסם בנבו).

דרג עד כמה התוכן הועיל לך