הסכסוך היהודי ערבי מלווה אותנו מראשית ימי הציונות, בתחילה הייתה זו הקמת המדינה שהביאה עלינו מספר מלחמות, לאחר מכן, הייתה זו מלחמת ששת הימים ששינתה את מציאות חיינו, והביאה לכך שעד לכתיבת שורות אלו, מדינת ישראל עדיין מחזיקה בתפיסה לוחמתית את שטח יהודה שומרון וחבל עזה[1] (להלן: "האזור"), ולאחר מכן היו אלו האינתיפאדות השונות שהגבילו והרעו מאוד את מערכת היחסים בין העמים, וכפועל יוצא הרעו מאוד את האפשרות של תושבי האזור לעבוד בישראל, מטעמים ביטחוניים. מכאן, שהסכסוך היהודי ערבי גלש גם לתחום העבודה. לכן, נדון להלן בשאלה כיצד יכולים פלסטינים (והכוונה היא רק לתושבי האזור, ולא כמובן לאזרחי ישראל הערבים), לקבל אשרת כניסה לישראל ואשרת עבודה בישראל.

הדין לגבי כניסה לישראל:

ככלל, לא כל אדם זכאי ורשאי להיכנס לישראל, שכן הזכות הזו שמורה אך ורק לאזרחי המדינה, ולא לאזרחים זרים, לרבות לא לאזרחי האזור. באופן כללי, בכל הנוגע לדיני הכניסה והיציאה מישראל, קובע חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, (להלן: "חוק הכניסה לישראל"), כי כניסה לישראל יכולה להיעשות רק מכוח אשרת כניסה או אשרת עולה.[2] זאת ועוד, קובע חוק הכניסה לישראל את סמכותו של שר הפנים להעניק אשרת כניסה. בין היתר, קובע סעיף 2 כי השר רשאי להעניק אשרת מעבר, אשרה לביקור, אשרה לישיבה ארעית בישראל, וכן אשרה לישיבת קבע. יתר על כן, בכל הנוגע למתן אשרות לעובדים זרים, קובע סעיף 2(ג) לחוק הכניסה לישראל, כי במקרים כאלו יש לקבל רישיון להעסקת העובד הזר, וזאת מכוח חוק אחר, חוק עובדים זרים, התשנ"א- 1991. כאשר מדובר בעובד זר, קיימים הליכים אחרים כאמור, עובד זר צריך להיות בעל מקום עבודה קבוע אשר לשמו הוא הגיע ארצה, וכן המעסיק צריך לשאת במספר רב של חובות כלפי העובד הזר (כל זאת על מנת לקבל אישור העסקה).[3]

עוד חשוב לציין כי כניסה לישראל, בהתאם לחוק הכניסה לישראל, יכולה להיעשות רק בתחנת גבול, סעיף 7 לחוק הכניסה לישראל קובע כי בכל תחנת גבול תהיה ביקורת של גבול. מי שנכנס שלא באמצעות מעבר גבול כחוק, עשוי לעמוד לדין, וכן להיות מגורש מישראל. עוד יוער כי חוק הכניסה לישראל, הוא גם חוק שקובע סנקציות פליליות. סעיף 12 לחוק קובע כי כניסה ושהייה בישראל שלא כחוק, או הפרה של תנאי האשרה של השוהה בישראל, הרי שדינו עשוי להגיע לשנת מאסר אחת.

ולמרות כל האמור לעניין חוק הכניסה לישראל (שהוא רלוונטי גם כן לעניינם של עובדים פלסטינים), קובע סעיף 17(ב) לחוק הכניסה לישראל כי שר הפנים יכול לפטור אנשים מסוימים מתחולת החוק דנא. והנה כי כן, כבר בשנת 1968, הוציא שר הפנים את צו הכניסה לישראל (פטור תושבי יהודה ושומרון, רצועת עזה וצפון סיני, מרכז סיני, מרחב שלמה ורמת הגולן), תשכ"ח-1968 (להלן: "הצו"). סעיף 2 לצו קובע כי תושבי האזור יהיו פטורים מחוק הכניסה לישראל, ויהיו כפופים להחלטות המפקד הצבאי באזורים הללו. מכאן, שבכל הנוגע לתושבי האזור, חלות ההחלטות של המפקד הצבאי, על כך הסבר בהמשך.

הדין לגבי כניסה ויציאה מאזור יהודה שומרון וחבל עזה:

בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל הרחיבה את שטחה, והוסיפה את שטח הגדה המערבית שעד אז נשלט ע"י ירדן (וכן את שטח רצועת עזה ואת מזרח ירושלים), את רמת הגולן שנשלטה ע"י סוריה, וכן את סיני (שהוחזרה לימים למצרים). את שטח הגדה המערבית, ישראל מעולם לא סיפחה, הגם שאת מזרח ירושלים כן. תושבי הגדה המערבית, הם עד היום לא מוגדרים בתור אזרחים ישראלים, אלא תושבי האזור. בעבר, לא הייתה ממש מניעה מתושבי האזור להיכנס לשטח ישראל, אך עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, החלה הגבלה משמעותית יותר מטעמים ביטחוניים. כמו כן, לימים, נחתם גם הסכם אוסלו, אשר כונן אוטונומיה בשטחים מסוימים בתוך הגדה המערבית, כך שנוצר מצב שישנם תושבים פלסטינים שהם תחת שלטון ישראלי אזרחי וביטחוני, כאלו שהם תחת שלטון ביטחוני ישראלי בלבד, וכאלו שהם תושבי האוטונומיה (היינו: שטח "A").

בכלל, מאז הסכמי אוסלו, וגם לפני (במקרים מסוימים) הוכרז האזור בתור שטח צבאי סגור, מי שאמון על האכיפה בנדון הוא המפקד הצבאי. בכלל, סעיף 318 לצו בדבר הוראת הביטחון, [נוסח משולב] (יהודה ושומרון), תש"ע- 2009 (להלן: "צו הוראת הביטחון), מקנה למפקד הצבאי סמכות להורות על סגירת מקומות מסוימים באזור, והכרזה עליהם כשטח צבאי סגור. לדוגמא: שטח A, מוגדר בתור שטח צבאי סגור לכניסת ישראלים. כמו כן, חשוב להדגיש כי מדינת ישראל עדיין שולטת באזור מכוח תפיסה לוחמתית, ומכוח תפיסה זו, ומכוחן של אמנות בינלאומיות, למדינת ישראל יש אחריות לתושבי האזור ולביטחונם, זאת על אף שנכון ל-2020, טרם הוסדרה ריבונות על השטחים ביו"ש.

כדי לעבור משטחים מסוימים בתוך שטחי הגדה ומתוך הגדה לישראל, יש לעבור במעברים הנשלטים ע"י צה"ל. כדי לקבל אישור מעבר, לרבות לישראל, יש צורך בקבלת אישור כניסה. כדי לעבוד בישראל, מה שתושבי האזור עושים כבר שנים, יש צורך לקבל אישור עבודה בישראל. אישורים אלו ניתנים ע"י המפקד הצבאי, שהוא למעשה אלוף פיקוד מרכז. צה"ל כאמור, הוא הריבון באזור, והדין החל בגדה המערבית על תושבי האזור (לא על תושבי ההתנחלויות היהודים) הוא הדין הירדני שנותר מלפני 1967, ודיני תחיקת הביטחון, כלומר: צווים אותם מוציא אלוף הפיקוד.

במהלך השנים, וגם כיום, עובדים פלסטינים בשטח ישראל, חלקם בחקלאות, חלקם בבנייה, ומדובר באלפי עובדים. עם זאת, מפעם לפעם מוטלות הגבלות מטעמים ביטחוניים, אך בתקופות שקטות, בהן אין מספר רב של אירועים ביטחוניים, ניתנים אישורים בצורה רחבה יותר. כמו כן, יש להדגיש שבכל הנוגע לתושבי רצועת עזה, הרי שמשנת 2005, מדינת ישראל כבר אינה שולטת באזור זה, ואינה מחזיקה בכוח צבאי באזור, ולכן תושבי הרצועה אינם יכולים ואינם מקבלים היתר עבודה בישראל ככלל, למעט מקרים חריגים מאוד, שלא יוזכרו במאמר דנא.[4]

במסגרת בחינה של בקשה לקבלת רישיון עבודה, הוא רשאי לבחון את הסיכון הביטחוני הטמון במבקש האשרה, וכן בשיקולים נוספים, אך יודגש כי ברירת המחדל היא שאין לתושב האזור סמכות לעבוד בישראל, ובכלל זה סמכות להיכנס לישראל. כך לדוגמא, במקרה של פעיל טרור לשעבר, אשר ביקש להיכנס כדי לעבוד בישראל. המפקד הצבאי לא אפשר לו לקבל רישיון עבודה, והוא עתר לבג"ץ.  האחרון, דחה את העתירה, בקבעו:

"לגוף הדברים, מתנגדים גורמי הביטחון להתיר את כניסת העותר לישראל, כאמור, לאור העובדה, שהוא כלוא לשעבר בגין פעילות צבאית במסגרת ארגון הפת"ח והוא ובני משפחתו מדרגה ראשונה מעורבים בפעילות אסורה. כמו-כן, כאמור, להערכת גורמי הביטחון, במתן הסעד המבוקש בעתירה, יש כדי לסכן את שלום הציבור בישראל וביטחונו. בנסיבות אלה, דין העתירה להידחות על הסף".[5]

כך היה במקרה אחר, של תושב רצועת עזה שנאסר עליו לעבוד בישראל בשל הצטברות מידע מודיעיני על פעילות חבלנית בה הוא מעורב. גם הוא עתר לבג"ץ, אשר קבע כדלקמן:

"דין העתירה להידחות. משהודה העותר, כי אין לו זכות שבדין לעבוד בישראל, ברי שאף אין לו עילה לדרוש שבית המשפט יבדוק את צדקת החלטת המשיבים לסווגו כמנוע כניסה. מעבר לצורך נוסיף, כי הטעם שהציגו המשיבים למניעת כניסתו של העותר לישראל נראה, על פניו, משכנע, ובעובדה שהמשיבים התירו לעותר להיכנס לישראל בהזדמנות אחת, כדי לאפשר לו להשתתף במשפטו בבית הדין האזורי לעבודה, אין כדי לגרוע ממשקלו של הטעם האמור".[6]

סיכום ביניים, לתושבי האזור (היינו- יהודה ושומרון) אין זכות לעבוד בישראל, אלא שהם רשאים לקבל אשרת עבודה ע"י המפקד הצבאי. עם זאת, למפקד הצבאי שיקול דעת האם להעניק אישורי שהייה, אשר ניתנים בהתאם לצורך, ובהתאם גם למצב הביטחוני השורר בישראל באותו עת.

הדין לגבי היתרי כניסה לישראל לעובדים מהאזור:

עתה, הגענו לחלק השלישי בפאזל. אומנם, מפקד האזור רשאי להעניק אשרת כניסה לישראל, אך הכלל הוא שאין כניסה כיום לישראל לתושבי האזור, וזאת מכוח חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 (להלן: "חוק האזרחות"). חוק זה, חוקק בעקבות האינתיפאדה השנייה, שהביאה לאלפי הרוגים ישראלים, שרובם אזרחים מן השורה. אותם פיגועים נעשו ע"י תושבי האזור.

בעקבות האינתיפאדה, חוקק חוק האזרחות, אשר קובע בסעיף 2 כי תוטל הגבלה על כניסה תושבי האזור לשטח ישראל, לאמור: "בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור או לאזרח או לתושב של מדינה המנויה בתוספת אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב אזור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור".כמו כן, יש לציין כי חוק האזרחות חוקק כהוראת שעה, מאז הוא חודש שוב ושוב, ונכון לעתה הוא עודנו בתוקף עד חודש יוני 2017. עיקר תכליתו של החוק, היא לא רק לאסור על כניסה של פלסטינים לשטח ישראל, אלא גם למנוע "איחוד משפחות", וזאת גם כן מטעמים של שמירה על ביטחון המדינה, לאור פיגועי הטרור שהתרחשו. כך גם ביאר בית המשפט העליון, במסגרת עתירה שביקשה לבטל את החוק, בשל פגיעה בכבוד האדם, לאמור:

"יש להעמיד על כפות המאזניים פגיעה זו בזכות לחיי משפחה של אזרחים ישראלים מול הפגיעה הוודאית, על יסוד ניסיון העבר, בחייהם ובגופם של אזרחים ישראליים. העמדה הזו מובילה, לטעמי, לדחיית הטענות בדבר פסלתו של החוק. עלינו לזכור נקודה נוספת, שאף אותה העליתי בחוות דעתי בהליך הקודם. אף אחד מן השופטים האוחזים בדעה כי יש לפסול את החוק, בין בהליך הקודם ובין בהליך דנא, לא הביא דוגמה או תקדים ממדינה אחרת לסיטואציה דומה של פסילת חוק. ישראל נמצאת במאבק נמשך, זה עשרות שנים מול מדינות וארגונים שחורשים את רעתה. אף אם מעמדם של תושבי הרשות הפלסטינית אינו זהה למעמד של נתיני אויב, הרי דומה הוא יותר למעמד כזה מאשר למעמד של נתיני מדינה ידידותית. עד כמה שידוע לי אין ולוּ מקרה אחד בעולם בו מדינה התירה כניסה לשטחה של אלפי נתיני אויב, בין למטרת נישואין ובין למטרה אחרת, בעת מלחמה או מאבק מזוין. אין כל סיבה שישראל תהיה חלוצה בתחום זה".[7]

חוק האזרחות, מורכב למעשה מהוראה עיקרית אשר הוזכרה לעיל, הוראה זו היא למעשה ליבת החוק, איסור על כניסת פלסטינים לישראל. עם זאת, יתרה הוראות החוק, מונה מספר חריגים להוראה הכללית כאמור. בין אותם חריגים, מאפשר חוק האזרחות מתן היתר לכניסה של ילדים,[8] וכן, החוק מאפשר כניסה לישראל ככל שמתקיימים טעמים הומניטריים מיוחדים.[9] זאת ועוד, לעניינו, החוק מקנה גם סמכות למתן היתרים נוספים, אותם היתרים, מנויים בסעיף 3ב לאמור:

"על אף הוראות סעיף 2, רשאי מפקד האזור לתת היתר לשהייה בישראל למטרה כמפורט להלן:(1)טיפול רפואי;(2)עבודה בישראל;(3) למטרה זמנית, ובלבד שהיתר לשהייה למטרה כאמור יינתן לתקופה מצטברת שלא תעלה על שישה חודשים".

לאמור, מפקד האזור רשאי להעניק מתן אשרות עבודה, לתושבי האזור. אך כפי שגם הוסבר לעיל, הוא רשאי למנוע כניסה לאזור ומתן רישיון עבודה במקרים שבהם קיימת מניעות ביטחונית. הסמכות הזו אף קבועה בסעיף 3ד לחוק האזרחות. לחלופין, חוק האזרחות גם מסמיך את מפקד האזור (או את שר הפנים) להאריך תוקף של רישיון עבודה, וזאת בהתאם לסעיף 4(1) לחוק האזרחות.

הסעה או הלנה של עובד פלסטיני ללא אישור:

משהרכבנו את הפאזל העוסק בהעסקת עובדים פלסטינים, והסברנו מה הדין לגבי כניסה לישראל, מה הדין לגבי תושבי האזור, ומהן סמכויותיו של המפקד הצבאי. עתה יש גם להזכיר נושא מהותי בכל הנוגע להעסקת עובדים פלסטינים, והוא הסנקציה הפלילית.

היו לצערנו לא מעט מקרים של ישראלים שהעסיקו עובדים פלסטינים ללא רישיון, אשר לימים ניצלו את כניסתם לישראל וביצעו פיגועי טרור כלפי ישראלים, לא בכדי הדין כאמור מקשה מאוד על קבלת היתר עבודה, ובדיקה של היתרי עבודה כוללת כמוזכר, בדיקה ביטחונית מקיפה. בהתאמה, חוק הכניסה לישראל מחמיר מאוד עם מסיעים של עובדים פלסטינים ללא רישיון, וכן גם כלפי אנשים שמלינים עובדים פלסטינים ללא רישיון כניסה ובכלל זה רישיון עבודה. בכל הנוגע להסעה של עובדים ללא רישיון, עשוי העונש במקרים כאלו להגיע לשתי שנות מאסר, וגם לנטילה ותפיסת רכבו של המסיע.[10] כמו כן, העונש כולל גם קנס משמעותי. הוא הדין גם לגבי הלנה של עובד פלסטיני ללא אישיר שהייה בישראל, העונש עשוי להגיע לשתי שנות מאסר וגם קנס משמעותי.[11] אגב, כאשר מדובר בהלנה בנסיבות מחמירות, היינו: הלנה של מספר פועלים, או הלנה למשך מספר ימים, או הלנה למטרות העסקה ולא באופן ארעי, או אז עשוי העונש להגיע לארבע שנות מאסר.[12]

מכאן, שכדאי מאוד להימנע מהעסקת עובד פלסטיני ללא רישיון, ובכלל זה להימנע מהלנה או הסעה של עובד פלסטיני. דרך המלך היא לוודא שלעובד רישיון עבודה בתוקף בישראל.

לסיכום:

העסקה של עובד פלסטיני היא אינה עניין של מה בכך, האיסור וההסדרים המשפטיים החלים על מקרים כאלו, משלבים לא רק דיני הגירה לישראל כפשוטם, אלא הם מערבים שיקולים ביטחוניים מבוססים על ניסיון החיים לצערנו, וכן מנגד, על שיקולים הומניטריים, מכוח האחריות שיש למדינת ישראל על האזור. לכן, מי שמבקש להעסיק עובד פלסטיני שומה עליו לדאוג שלעובד יש אישור כחוק, ככל שהוא לא פועל בהתאם, הרי שהוא חשוף לכתב אישום משמעותי. על כן, בכל הנוגע להסדרת מעמד, וקבלת אישור עבודה, רצוי מאוד להיעזר בעורך דין העוסק בתחום.

**למדריך בעניין איחוד משפחות פלסטיניות  – לחצו כאן

**למדריך המלא אודות קבלת אזרחות ישראלית – לחצו כאן

[1] האזכור של חבל עזה הוא רק לשם האזכור, מאז 2005 צה"ל כבר לא מחזיק בשטח רצועת עזה.

[2]סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל.

[3]ראה גם סעיף 3א לחוק הכניסה לישראל.

[4]מותרת גם כניסה לצרכים הומניטריים, וכן מעבר של סחורות דרך מעברים בשליטת ישראל.

[5]בג"ץ 06\739 זכריאתעאמרה נ' המפקד הצבאי, (פורסם בנבו).

[6]בג"ץ 00\6662 סופיאן חלף נ' שר הביטחון, (פורסם בנבו).

[7]בג"ץ 466/07 ח"כ זהבה גלאון מר"צ-יחד נ' היועץ המשפטי לממשלה, (פורסם בנבו), פסקה 3 לפסק דינו של כב' השופט א. גרוניס.

[8]סעיף 3א לחוק האזרחות.

[9]סעיף 3א1 לחוק האזרחות.

[10]סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל.

[11]סעיף 12ב(2) לחוק הכניסה לישראל.

[12]סעיף 12ב(3) לחוק הכניסה לישראל.

דרג עד כמה התוכן הועיל לך