כדי להימנע ממספר גורמים שיאמתו מסמכים בעלי אופי "ציבורי" בין מדינות, וכפועל יוצא למנוע סבך בירוקרטי המטיל עומס על אנשים פרטיים, ביקשו מספר רב של מדינות למנוע, וזאת באמצעות כינונה של "אמנה" הנקראת "אמנת האג בדבר ביטול דרישת האימות למסמכי חוץ ציבוריים-1961" (להלן: "האמנה"). מכאן, שבמאמר הבא אנו נדון באמנה, משמעותה ותכליתה, וכן גם את אופן יישומה כיום במדינת ישראל.

מהי תעודה ציבורית?

לפני שנדון בהוראות האמנה, יש להבין מהו "מסמך בעל אופי ציבורי", או כלשונו בחוק הישראלי: "תעודה ציבורית", כיצד יש להוכיחה. לאחר מכן, נסביר כיצד האמנה באה לידי ביטוי בסוגיה זו.

פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "הפקודה") מגדירה תעודה ציבורית בתור תעודה שמעידה על מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע, וכן רשומה של אחד מאותם הנושאים. בין הגופים שמוכרים בתור גופים שפעולתם מצריכה הוכחה בתעודה ציבורית, הם גופים ששייכים למדינת ישראל, כגון משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, בתי משפט ובתי דין, וכל גוף רשמי. כמו כן, הוא הדין גם לגבי מסמכים שהוצאו ע"י עובד מדינה, ובלבד שהם עובדים רשמיים ומוסמכים מטעם מדינת ישראל. תעודה ציבורית היא למשל: תעודת לידה, שכן היא נעשית ע"י מוסד ששייך למדינת ישראל. פסק דין של בית משפט הוא "תעודה ציבורית", שכן מדובר במסמך רשמי ע"י מוסד רשמי של מדינת ישראל. תעודת יושר שמוציאה משטרת ישראל, נחשבת גם היא בתור "תעודה ציבורית" ועוד (נרחיב על כך בהמשך). פקודת הראיות קובעת כי הוכחה של תעודה ציבורית, יכולה להיעשות באמצעות הגשת המקור, או העתק או לחלופין העתק שפורסם ע"י "מדפיס רשמי", וכן העתק שחתום ע"י איש ציבור שהוציא תחת ידו את המסמך או עובד ציבור שיכול לאשר את מקוריות המסמך. כמו כן, פקודת הראיות קובעת כי תעודה ציבורית מוחזקת כברירת מחדל, בתור מסמך אותנטי, אלא אם הוכח היפוכו של דבר.

תעודת חוץ, מוגדרת בסעיף 30 לפקודת הראיות, בתור מסמך שנערך או נחתם מחוץ לשטחה הטריטוריאלי של מדינת ישראל. תעודת חוץ אפשר להוכיח באמצעות חתימת אימות (כלומר: "אישור") של נציג דיפלומטי ישראלי, או נוטריון ציבורי.

כאמור, אם אנו רוצים להציג בפני מוסד רשמי של מדינה זרה, תעודה ציבורית שהוצאה במדינת ישראל (כמו למשל: פסק דין או תעודת לידה) הרי שאז יש לקבל אישור ע"י פקיד הציבור במדינת ישראל, ולאחר מכן, יש להחתים נציג קונסולרי. עם זאת, "אישור אפוסטיל" יכול לחסוך זאת, כפי שנסביר להלן.

מהו אישור אפוסטיל?

המשמעות של המילה "אפוסטיל" מתרגום לצרפתית היא "אישור", וכדי לחסוך במספר חתימות של מספר גורמים, לרבות במדינת ישראל או בכל מדינה אחרת, וגם במדינה הזרה שבה מבקשים להציג מסמכים, נחתמה בשנת 1961 האמנה כאמור. האמנה קובעת כי המדינות באמנה, תוכלנה לאשר בחתימה של גורם מוסמך, כי התעודה הציבורית היא תעודה כשירה, ואותנטית ובאמצעות כך, אפשר יהיה להגישה במדינה אחרת החברה באמנה. אותו אישור נקרא "אישור אפוסטיל". האמנה קובעת כי אישור אפוסטיל, מהווה אישור בינלאומי תקף, כאמור רק בין המדינות באמנה. כאשר בין המדינות שחברות באמנה, הן מדינת ישראל, ארה"ב, חלק ממדינות אפריקה, אסיה, אירופה ועוד.

סעיף 1 לאמנה קובע כי אישור "אפוסטיל" הוא בעצם אישור שמחליף אישור של נציג דיפלומטי כפי שהסברנו לעיל. מכאן, כאשר מבקשים להוכיח מסמך ציבורי במדינה זרה, שלא חברה באמנה, יש לאשר את המסמך כאמור בפני הרשות הציבורית, לאחר מכן לקבל אישור דיפלומטי במדינה בה הוצא המסמך, ולבסוף, לאמת אותו בפני נציג דיפלומטי במדינה הזרה. כאמור, האמנה חוסכת זאת כאשר מדובר בין המדינות החברות באמנה.

האמנה, מגדירה כיצד ניתן לאמת מסמכים ציבוריים בין המדינות החברות. ככלל, האישור שניתן בין המדינות ע"י גורם מוסמך, נקרא "אישור אפוסטיל". אישור מעין זה, יכול להיעשות ע"י רשות ציבורית במדינת האם. למשל, בישראל שחתומה על האמנה, גורם מוסמך לתת "אפוסטיל" הוא בית משפט, משרד החוץ, ועובדי מדינה מסוימים. כך לדוגמא, אדם שמבקש לאשר תעודת לידה שהוצאה במדינתו, כדי להגישה במדינה זרה, צריך להחתים במדינת ישראל אישור אפוסטיל ע"י גורם מוסמך. אם תעודת הלידה מוגשת בין מדינות שחברות באמנה, הרי שאז דיי באישור האפוסטיל כדי לאמת אותה גם במדינה הזרה. כך מתאר בית משפט השלום בפרשה שעסקה בסכסוך בין זרה לחברה ישראלית, שנסב על הסכם ביניהן:

"אימות" מוגדר בסעיף 1 כ-"אישור של מסמך ציבורי בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי המקיים את המסמך או המאמתת את החתימות או את החותמות שעליו. כלומר, חותמת אפוסטיל שהוצאה במדינת חוץ שהיא צד לאמנה הינה תחליף לאישור הנציג הדיפלומטי או הקונסולרי הישראלי, הנדרש לפי ס' 30 לפקודת הראיות. בנוסף, מסעיף 30לפקודת הראיות עולה כי ניתן לאשר נכונותו של ייפוי הכח  ע"י מי שהוציאו, מורשה החתימה של התובעת ואין האישור הקונסולרי הדרך היחידה לכך".[1]

בסופו של דבר, אמנת האג נועדה לפשט את ההליכים הנוגעים להכרה של מסמכים רשמיים בין מדינות, כפי שתיאר בית המשפט בפרשה שעסקה בתביעת רשלנות בין לקוח לעו"ד, שטענה כי עורך הדין התרשל בהסדרת מסמכים לעריכת נישואין במדינה זרה. לאמור:

"אמנת האג נודעה לגשר על שיטות המשפט השונות וכללי הראיות הנהוגים במדינות העולם, ולהקל על השימוש במסמכים רשמיים הנערכים ביתר מדינות תבל, על ידי מתן אישור פשוט ונגיש. ערב חתימת האמנה היה הליך זה מסורבל והאמנה אפוא, באה לפשטו".[2]

יישום האמנה במדינת ישראל:

ככלל, אמנה בינלאומית לא מחייבת את המשפט הפנימי של מדינה, אלא אם המדינה החברה באמנה אישררה את האמנה בחוק הפנימי שלה. לדוגמא: מדינת ישראל חברה באמנה נגד חטיפת ילדים (אמנת האג משנת 1980), אך האמנה לא חייבה את מדינת ישראל, עד אשר זו לא אישררה את דבר האמנה בחקיקה פנימית בכנסת. כיום, הוראות האמנה המתוארת מחייבות בשל חקיקתו של חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א – 1991.

הוא הדין גם לגבי אמנת האג בדבר אימות מסמכים. מדינת ישראל אישררה את האמנה באמצעות התקנת תקנות הנקראות תקנות לביצוע אמנת האג (ביטול אימות מסמכי חוץ ציבוריים), תשל"ז-1977 (להלן: "התקנות"). תקנה 2 לתקנות קובעת כי זו נועדה ליישם את הוראות האמנה לאמור: "תקנות אלה באות לביצוע האמנה ויפורשו אתה כאחד". תקנה 3 לתקנות קובעת כי מסמך ציבורי שהוצא ע"י אחת ממדינות האמנה, יכול להיות מאומת בהתאם להוראות האמנה, היינו: באמצעות חתימת "אפוסטיל". אגב, יוער כי "מסמך ציבורי" מוגדר בתקנות כפי שהוא מוגדר בפקודת הראיות כפי שצוין לעיל, אך התקנות מרחיבות את ההגדרה וקובעות כי גם תעודה שמוצאת ע"י מזכיר בית משפט או מוציא לפועל וכן גם תעודה נוטריונית, תוכר גם היא בתור תעודה ציבורית שניתן לאשרה באמצעות נציג המוסמך להעניק חותמת אפוסטיל.

התקנות קובעות גם מי הם הגורמים שרשאים להעניק אישור אפוסטיל, וזאת בהתאם לתקנה 5 לתקנות. הגורמים הם כפי שגם תואר לעיל: משרד החוץ, רשם או שופט של בית משפט, עובד מדינה שמונה ע"י שר המשפטים, וכן רשויות שמוסמכות לנהל מרשם של תעודות (למשל: בתי חולים לגבי תעודת לידה או תעודות בעניין מצב רפואי). בנוסף, בהתאם לתקנות, קבלה של חותמת "אפוסטיל" מצריכה תשלום אגרה, כאשר נכון לכתיבת שורות אלו, התשלום עומד על 34 ₪, האגרה משתנה מפעם לפעם.

דוגמאות למסמכים שיש לאשר באמצעות אפוסטיל:

ישנם מסמכים רבים שמצריכים אימות חתימה קונסולרי, ואימות של מוציא המסמך, כדי להוכיחן במדינה הזרה. אותם מסמכים, ניתן לאשר באמצעות אפוסטיל כאמור, ככל שמדובר במדינות שחברות באמנה. מסמכים ציבוריים הם לדוגמא: תעודות יושר, צו ירושה או צו קיום צוואה, החלטות ופסקי דין של בתי המשפט או של ערכאות שיפוטיות אחרות (למשל: החלטות של רשמי הוצאה לפועל או וועדות תכנון ובניה או בתי דין דתיים או בתי דין צבאיים או כל בית דין מיוחד), תעודת נישואין אזרחיים או תעודות גירושין, תעודות של מרשם האוכלוסין, כמו למשל: אישור על מעמד אישי, רישום ילד שנולד בחו"ל לאזרחים ישראליים, אישור אזרחות ע"י עורך דין אזרחות ישראלית, תמצית רישום של מרשם האוכלוסין, תעודת פטירה. גם תעודות לימודים הן תעודות "ציבוריות" כמו למשל: אישור לימודים או הסמכה אקדמית, תעודות בגרות או סיום 12 שנות לימוד, רישיון לעיסוק בעריכת דין או רישיון לעיסוק ברפואה. מסמכים נוספים שמוגדרים כתעודה ציבורית שאפשר לאשר באמצעות אפוסטיל, הם למשל מסמכים בדבר שירות צבאי, או אישור בדבר דרגה צבאית ועוד.

דוגמאות פסיקה:

שאלות הנוגעות לאימות מסמכים בהתאם להוראות האמנה, נדונו ונדונות מפעם לפעם בפסיקת בתי המשפט בישראל לרוב בעניינים כספיים, כלומר: תביעות אזרחיות, אך גם בהליכים פליליים, כפי שנתאר להלן.

במקרה מסוים, הוגש לבית המשפט ייפוי כוח החתום ומאושר בחותמת אפוסטיל ע"י בית משפט במדינת הונג קונג. הנתבעים טענו כי מדובר בחותמת שלא כדין, ולכן אין לקבל את ייפוי הכוח. בית המשפט העליון דחה את הטענה, בקבעו:

"המערערים טוענים כי ייפוי הכוח אינו מאושר כדין, שכן נדרש היה "אימות קונסולארי" בהתאם להוראת פקודת הראיות. אין לקבל הטענה. תקנה 3 לתקנות אמנת האג  (אשר הצדדים לא חולקים על תחולתן בענייננו) קובעת כי "לגבי מסמך ציבורי שנערך  או שהוצא במדינת האמנה ושהאמנה חלה עליו יכול שתבוא תעודה לפי האמנה במקום אימותו". על פי תקנה 1 לתקנות אמנת האג, הגדרת "מסמך ציבורי" כוללת בחובה אף תעודה נוטריונית. במקרה שלפנינו, ייפוי הכוח מאושר על ידי נוטריון ועל גביו "תעודה לפי האמנה" (אפוסטיל).  לפיכך, לא ראינו פגם באישורו של ייפוי הכוח".[3]

בפרשה אחרת, נטען כי יש לדחות תביעה על הסף, במסגרת תביעה לאכיפה בישראל של פסק דין שניתן במדינה זרה. במסגרת התביעה צורף תצהיר שאומת ע"י עורך דין במדינה זרה, וגם צורפה לו חותמת אפוסטיל. עם זאת, נטען ובצדק כי התצהיר לא מהווה "תעודה ציבורית" כנדרש על פי האמנה, וכפועל יוצא ע"י התקנות. לכן, במקרה כזה, היה צורך באישור של נציג קונסולרי, בהתאם להוראות פקודת הראיות. בית המשפט קיבל את העמדה, בקבעו:

"עולה כי תצהיר מחוץ לישראל דרוש אישורו של נציג דיפלומטי או קונסולארי, או אישורו של התצהיר על-פי דין המקום ושאושר על-ידי נציג כאמור. תקנה 1 לתקנות קובעת כי אף אם ניתנה הצהרה בכתב על-פי דין המקום, יש לאשרה בידי נציג קונסולרי או דיפלומטי. עיון בתצהיר, המצורף כנספח ד' לבקשה לאכיפת פסקי חוץ, מעלה כי זה אמנם מאומת על-ידי עורך דין מקומי וכן ניתן אישור אפוסטיל. אין באישור של האפוסטיל כדי "להכשיר" תצהיר אשר אינו ערוך כדין. כמו כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי התצהיר האמור לא אושר על-ידי נציג דיפלומטי או קונסולארי, כנדרש בתקנה 1 לתקנות. זאת ועוד, אין בידי לקבל את טענתה של המשיבה כי במקרה דנן התצהירים אושרו כדין שכן חלה האמנה לביטול אימות חתימה. עיון בתצהירים אשר הוגשו במסגרת הבקשה לאכיפת פסק חוץ מעלה כי אין המדובר ב notarial acts או ב- official and notarial authentications of signatures, הנכללים בגדר Public Documents, כנדרש בסעיף 1 לאמנה המבטלת את  הדרישות לתעודות חוץ ציבוריות. משאין המדובר בתעודה ציבורית, כאמור לעיל, הרי שהתצהיר המצורף לבקשה לאכיפת פסק חוץ אינו ממלא אחר דרישות התקנות והאמנה".[4]

במסגרת תיק פלילי, נטען נגד נאשמת כי היא הציגה תעודה מזויפת שנועדה להוכיח כי היא החזיקה בתעודת סיעוד מוסמכת ממדינת רוסיה. המדינה, הציגה אישור מהמוסד הלימודי כי הנאשמת לא למדה במקום, הסניגור טען כי לא מדובר "בתעודה ציבורית". בית המשפט דחה את הטענה, אך קבע כי למרות שיש אישור אפוסטיל, יש להוכיח ככלל, שהתעודה היא ציבורית, בהתאם לפקודת הראיות, בקבעו:

"סעיף 3(ב)  לתקנות מתיר עריכת אישור האפוסטיל גם לגבי "תעודות מינהליות". המונח "תעודות מינהליות" נראה לי מספיק רחב כדי לכלול "תעודה ציבורית" כהגדרתה בסעיף 29 לפקודה. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי לאמנת האג אין תחולה מעבר למידה שבה נקלטה ע"י המשפט הישראלי. כזכור, תקנה 3 לתקנות לביצוע אמנת האג מפנה אל אמנת האג כדי שאישור האפוסטיל יוכל לבוא במקום תעודת אישור של נציג ישראלי  לפי הפקודה, ותעודת אישור של נציג ישראלי באה לאשר את הרשמיות של החתימה והחותמת המופיעות במסמכים רשמיים מחו"ל. עדיין צריך להראות כי אותו מסמך, שאישור האפוסטיל קובע את רשמיות החתימה והחותמת שעליו, הוא בגדר "תעודה ציבורית" לפי הגדרתה שבסעיף 29 לפקודת הראיות. אם אין בפנינו "תעודה ציבורית", אישור האפוסטיל לגבי המסמך אין בו כדי להכשיר את המסמך כראיה קבילה".[5]

לסיכום:

אישור אפוסטיל נועד לאמת מסמכים רשמיים ממדינה אחת למדינה אחרת, ובלבד שהמדינות הן חברות באמנה. בסופו של דבר האמנה נועדה לייתר את הצורך באישור מסמכים של מספר גורמים, ובכך גם להקל על אזרחים המבקשים לאמת מסמכים בין מדינות. עורכי דין הגירה לישראל עושים איפוא שימווש תדיר באישורי אפוסטיל לנוכח חשיבותו.

 [1] ת"א 98\508 שמברטין נ' חיש קורפ בע"מ, (פורסם בנבו), בפסקה 6.

[2] ת"ק (קריות) 2960-07-13 רוסלן שרייטמן נ' דמיטרי פולין, (פורסם בנבו). בפסקה 5.

[3] ע"א 9678/05 חב' בתימו בע"מ נ' ‏ARRABON -HK- limited‎, (פורסם בנבו). בפסקה 16.

[4] בש"א (ת"א) 215981/09 או.אר.טי.טק מערכות בע"מ נ' FN 98272 V Austria Card Gmbh, (פורסם בנבו), בפסקאות 7-5.

[5] ת"פ (י-ם) 2052/97‏‏ מדינת ישראל נ' דז'נשוילי אינגה, (פורסם בנבו), בפסקה 13.

דרג עד כמה התוכן הועיל לך