לחלק מאתנו, אזרחות ישראלית היא דבר מובן מאליו, משום שזו ניתנה לנו ביום שבו נולדנו. בכלל, לחלקנו השאלה כיצד מקבלים אזרחות ישראלית היא שאלה שלעולם לא נגעה וגם כנראה שמעולם לא תיגע בנו. אך יחד עם זאת, ישנם אנשים רבים שחיים במדינת ישראל, או במדינות נכר, שהשאלה כיצד ניתן לקבל אזרחות ישראלית היא משמעותית. כך למשל, אזרח ישראלי שמעוניין שהוריו יגיעו ארצה, לבטח ירצה לדעת מהן האפשרויות החוקיות העומדות לרשותו לשם כך, הוא הדין גם לגבי אזרח ישראלי המתגורר בארץ ונשוי לתושבת של מדינה זרה, בעניינו השאלה כיצד תוכל בת זוגו או אשתו לקבל אזרחות, היא מהותית וקריטית במקרים רבים.

אי לכך, מצאנו לחבר את המדריך שלהלן, אשר כשמו כן הוא, הינו מדריך מקיף לאופן שבו ניתן לקבל אזרחות במדינת ישראל, החל מהזכות הקנויה מלידה לאנשים שנולדו בארץ לאזרחים ישראלים, וכלה באפשרות להתאזרח דרך נישואין או זוגיות, ועובר בעוד מגוון אפשרויות של בקשת אזרחות ישראלית.

יחד עם זאת, נעסוק גם במתן רקע על דיני ההגירה במדינת ישראל, וכפועל יוצא על סמכותו של שר הפנים מכוח דיני ההגירה, וכל זאת להבהרת התמונה הכוללת של תחום זה לנוחיותכן\ם וידיעתכן\ם .

נבקש להעיר הערה אחת לפני שנתחיל, המאמר שלהלן הוא אומנם מקיף, אך אין הוא מהווה בשום אופן תחליף לייעוץ משפטי ספציפי ופרטני מעורך דין אזרחות ישראלית, לשם כך ניתן לפנות אלינו ישירות ליעוץ אישי ומקצועי.

דיני ההגירה במדינת ישראל

הלכה למעשה, במדינת ישראל אין ממש מדיניות הגירה ספציפית או אפשרות בקשת אזרחות ישראלית אחידה לכולם, וגם אין חוק הגירה אחד וקוהרנטי שניתן להסתמך עליו. בעיקר, קיימים מספר חוקים שעוסקים באזרחות, בדין לגבי כניסה לישראל, וכמובן לזכות להיות אזרח במדינת ישראל מכוח שבות. אך מעבר לכך, חלק ניכר מאוד ממדיניות ההגירה שקיימת בארץ, באה לידי ביטוי בנהלים של משרד הפנים, שמתפרסמים לציבור הרחב.

יחד עם זאת, עיקר דיני ההגירה של מדינת ישראל מתבססים על שלושת החוקים הבאים, החוק האחד הוא חוק האזרחות, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק האזרחות"). חוק זה עוסק ומסדיר את סוגיית האזרחות במדינת ישראל. חוק האזרחות מונה מספר מקרים שבהם יכול אדם לקבל אזרחות ישראלית, אך לא רק, אלא שהוא גם מסדיר את סמכויות שר הפנים מכוח החוק דנא, ועוד.

חוק נוסף, הוא חוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1953 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"). חוק זה עוסק בדין החל על הכניסה לישראל, בין היתר עוסק החוק דנא בסוגי האשרות הניתנות לאדם המבקש להיכנס ארצה, ועוד נושאים רבים.

החוק השלישי המרכיב בעיקרו את פסיפס דיני ההגירה של מדינת ישראל, הוא חוק השבות, התש"י – 1950 (להלן: "חוק השבות"). חוק זה הוא למעשה יישומה דה פקטו של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית ודמוקרטית, שתכליתה הוא לשמש כבית לאומי לעם היהודי. חוק השבות למעשה מקנה לכל יהודי באשר הוא את הזכות לעלות ארצה, ולהתאזרח בישראל.

כמובן שישנם עוד מספר חוקים הנוגעים לתחום ההגירה, אשר היה מקום להזכיר, אך המאמר שלהלן יתמקד באזרחות ובאפשרויות לקבלתה, לכן לא נרחיב מעבר לכך אלא נתמקד בחוקים הללו שקשורים בטבורם לסוגיה מושא המאמר. אך בשולי הדברים נעיר כי הגורם האמון על דיני ההגירה במדינת ישראל, ויישומן, הוא שר הפנים.

 

סמכויותיו של שר הפנים בענייני הגירה

המילה האחרונה בתחום ההגירה במדינת ישראל, הוא שר הפנים, בכפוף לדבר המחוקק, וכמובן בכפוף לביקורת השיפוטית של בתי המשפט. לשר הפנים סמכויות מפליגות בענייני אזרחות, ובענייני כניסה לישראל, אנו נתמקד בענייני אזרחות, לאחר מכן נציג מספר פסקי דין שממחישים את גודל סמכותו ושיקול הדעת המוקנה לו.

בהתאם לחוק האזרחות, לשר הפנים סמכות להעניק אזרחות כפשיטא, כמו כן לשר הפנים הסמכות להעניק אזרחות לאדם מכוח חוק השבות. נהלים רבים שמיישמים את הוראות חוק האזרחות, אותו נסקור בהמשך, נכתבים בהתאם לשיקול דעתו וסמכותו של שר הפנים.

אם בכך לא דיי, לשר הפנים אפילו סמכות לבטל אזרחות במקרים מסוימים (בכפוף לביקורת שיפוטית), ככל שמדובר באדם שהורשע בעבירות טרור וביטחון, וכן במקרה שבו אדם קיבל את אזרחותו הישראלית לאחר מתן מידע כוזב ושקרי. לשם השלמת התמונה, בענייני אזרחות, קובע סעיף 17 לחוק דנא כי השר, הוא אפוא שר הפנים, הוא האמון על יישום החוק, ובסמכותו להתקין תקנות מכוחו.

לא זו אף זו, סמכותו של שר הפנים לא מנויה ומיושמת בחלל ריק, אלא שהיא קיבלה ועודנה מקבלת תוקף מבתי המשפט בישראל, החל מהערכאות הנמוכות, וכלה בבית המשפט העליון, שפסיקתו מחייבת את כולם. הכלל הוא כי לשר הפנים מתחם רחב של שיקול דעת, יחד עם זאת עליו לפעול בהתאם לאמות מידה מן המשפט המנהלי. כלומר, עליו ליתן זכות טיעון לאדם שעשוי להיפגע מהחלטותיו, עליו להתייעץ עם גורמים מוסמכים לפני קבלת החלטות חשובות, וכן עליו לנמק את החלטותיו, וכמובן – לפעול בהגינות, בשיקול דעת ובתום לב.

יחד עם זאת, נעיר כי על החלטותיו של שר הפנים ניתן תמיד לעתור לבית המשפט המחוזי (או העליון), או לבית הדין לעררים (המוסמך בעניינים מסוימים מכוח חוק האזרחות וחוק הכניסה לישראל) בהתאם לעניין. מכאן, שלא פעם גם בהחלטות שר הפנים עשוי בית המשפט להתערב. כך נעשה במקרה שבו קבע בית המשפט כי שר הפנים לא שקל לעומק טיב של קשר בין בני זוג, אשר אחד מהם ביקש להתאזרח מכוח זוגיותו לאזרח ישראלי, לאמור –

"העותר והעותרת הם אנשים מבוגרים (העותר בן 70 והעותרת בת 55) ובנסיבות אלה לא קיים ביניהם פער גילים משמעותי שיש בו כדי להעיד, על פניו, כי מדובר בנישואים לא אמתיים. העותר הוא אדם דתי, ערירי וחולה, ובנסיבות אלה יהיה זה גם סביר לומר כי הוא מעוניין להינשא במהירות, אף מבלי לבחון קודם לכן לעומק ולאורך זמן כיצד הוא מסתדר עם בת זוגו. בוודאי שאין זה נכון לפסול את רצונו הלגיטימי של העותר בבת זוג שתפיג את בדידותו ותלווה אותו במהלך חייו […] בענייננו עומדים העותרים רק בראשיתו של התהליך, שהרי טרם התאפשר להם לחיות בארץ כבני זוג נשואים. אכן, בנהלים שקבע המשיב נדרשים בני הזוג, בצדק, לעבור בחינה ראשונית של כנות הקשר ביניהם בטרם יתאפשר לבן הזוג הזר להיכנס ארצה ולהתחיל בהליך המדורג. עם זאת אך ברור הוא שמדובר בבחינה ראשונית בלבד שמטרתה העיקרית לבחון את נסיבות הקשר שביניהם, אופיו ומשכו, וחייהם המשותפים אם היו כאלה לפני שנישאו".[1]

בנסיבות אחרות, קבע בית המשפט ששר הפנים נהג כדין, ובהתאם לסמכותו, כאשר סירב לאפשר התאזרחות של קטין שאמו החל בהליכי התאזרחות בארץ מכוח זוגיות לאזרח ישראלי, לאמור –

"בסופו של יום לא ראינו מקום להתערב ולשנות מהחלטת המשיב, שכן לא מצאנו בה כל עילה שיש בה כדי להצדיק התערבותנו. לא מצאנו פגם במדיניות הכללית המסורה בידיו של שר הפנים ואף לא ביישומה תוך הפעלת שיקול^–דעת פרטני בהתאם להנחיות שקבע השר לעצמו. מטיבה של מדיניות כזו, שהתוויית הקו התוחם את גבולותיה קשה היא. כל מקרה לעצמו הוא עולם ומלואו, והכללתו בגדר המדיניות הכללית פוגעת בציפיותיו, תקוותיו ורגשותיו של כל מבקש. כך הוא גם עניינו של העותר שלפנינו, איש צעיר לימים שהגיע לישראל כקטין ובשהותו הקצרה כאן מלאו לו 18 שנים. […] הבירור העובדתי בעניינו של העותר העלה כי יש לו משפחה תומכת במינסק. סב וסבתא שעמם חי במשך שלוש שנים בתקופת לימודיו, וכן דודה, אחות אמו, המתגוררת עמם".[2]

כך גם בית המשפט בחר שלא להתערב בשיקול דעתו של שר הפנים, במקרה שבו הורה על שלילת אשרת שהייה של אדם שנכנס לארץ כחוק, בשל הרשעתו בפלילים בבית משפט ישראלי, כך יפים הדברים שם –

"אדרבא, נוכח הסכנה שהשימוש בסמים מסוכנים עלול להביא לשלום הציבור בישראל, יש לקדם בברכה את ההנחיות שניתנו לפי תצהיר התשובה שהוגש מטעם המשיב, ושעל-פיהן אין להתיר כניסה לישראל של אנשים הזקוקים לשם כניסה לארץ לאשרת כניסה על-פי החוק ושבעת היותם במדינת ישראל הורשעו בעבירות על הוראות פקודת הסמים,גם אם אין הם עדיין בבחינת אדם בעל עבר פלילי "העלול לסכן את שלום הציבור". לאור זה ולאור העובדות שלגביהן אין מחלוקת, אין מקום לומר שהוראת המשיב שניתנה בהתאם לזה לגבי העותר, אם כי לא נטען שהוא בעל עבר פלילי כנ"ל, ניתנה מתוך שרירות-לב".[3]

סיכום ביניים, סמכותו של שר הפנים היא סמכות רחבה מאוד, ולא בנקל יתערב בית המשפט בהחלטותיו.

 

הדין לגבי כניסה לישראל

לפני שנסביר בהרחבה על האפשרויות לקבלת אזרחות במדינת ישראל, נבקש להקדיש מספר מילים על חוק הכניסה לישראל. ככלל, כניסה לארץ נעשית רק בהתאם לאשרת עולה שניתנת לאדם, או בהתאם לאשרת כניסה לארץ (כמו למשל – אשרת תייר). הוא הדין גם בהתאם לסעיף 1 לחוק דנא, לאמור – "(א)מי שאיננו אזרח ישראלי, תהיה כניסתו לישראל על פי אשרת עולה או על פי אשרה לפי חוק זה. (ב) מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". בהתאם לחוק הכניסה לישראל, הסמכות להעניק אשרת שהיה מכל סוג, שמורה לשר הפנים. בכלל, סמכותו זו ועצם יישומו של חוק הכניסה לישראל, הוא יישום הריבונות המוקנית למדינת ישראל ככל מדינה, לשמור על גבולותיה, כך יפים דבריו של בית המשפט העליון: "מדינת ישראל מנסה להתמודד – ורשאית היא להתמודד – עם הגירה בלתי-חוקית לתחומיה, ובוודאי ראויה היא כי תוכר זכותה ללחום באנשים ובגופים המנצלים את מגבלות מנגנוני-האכיפה לשהייה ולהמשך שהיה בלתי-חוקית בישראל".[4]

זאת ועוד, ישנן מספר סוגי אשרות כניסה, לדוגמא – אשרת מעבר שמוגבלת למספר ימים, אשרת ביקור שהיא בעצם אשרת תייר והיא שכיחה מאוד, לרוב היא מוגבלת לשלושה חודשים. אשרה לישיבה ארעית בישראל, שניתנת לתקופה של עד שלוש שנים. סוג נוסף היא אשרה לישיבת קבע בארץ, כשמה כן היא מאפשרת שהיה קבועה בארץ אך לא אזרחות.[5]

לשר הפנים גם שמורה הסמכות להאריך אשרת שהייה של אדם שנכנס לארץ, אך באותה המידה שמורה לו גם הסמכות להורות על גירוש אדם מן הארץ שנכנס שלא כדין או להטיל הגבלות על אדם שנכנס לארץ. להשלמת התמונה, נבאר כי כניסה לישראל שלא כחוק, או כניסה שלא באמצעות תחנת גבול (למשל – נמל תעופה או נמל ימי) היא עבירה פלילית.

הסדרת אזרחות מכוח חוק השבות

הדרך הפשוטה והקלה ביותר להסדיר אזרחות במדינת ישראל היא מכוח חוק השבות. כאמור, זהו החוק אשר "מממש" באופן הטבעי והמוחשי ביותר את היותה של מדינת ישראל כבית לעם היהודי. חוק השבות מקנה לכל יהודי באשר הוא בעולם לעלות ארצה, ולהתאזרח בארץ. לא זו בלבד, החוק מאפשר לכל יהודי לעלות ארצה עם משפחתו, הכוללת את ילדיו ובת או בן זוגו, ונכדיו.

יהודי, לצורך עלייה לארץ בהתאם לחוק השבות? התשובה לכך מצויה בסעיף 4ב לחוק השבות, אשר קובע כי "מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת". כפועל יוצא, סעיף 2(א) לחוק האזרחות קובע כי כל אדם שזכאי לעלות ארצה מכוח חוק השבות, יהיה זכאי להיות אזרח במדינת ישראל. זאת ועוד, כך יפים דבריו של בית המשפט העליון בנושא:

"הוראת סעיף 4א לחוק השבות נועדה אפוא להוות כלי^–עזר להגשמת תכליתו העיקרית של חוק השבות; לא אך שכל יהודי באשר הוא יהא זכאי לעלות לישראל, אלא שיהודים אכן יעלו לישראל; לעודד יהודים החיים מחוץ לישראל ולאפשר להם ככל הניתן לעלות לישראל. והגם שהחוק ביקש להרחיב את מעגל הזכאים לשבות אף למי שאינם יהודים, לא באה הרחבה זו לָעולם אלא כדי לאפשר ליהודים לעלות ארצה. אכן כן: סעיף 4א מייחס חשיבות גם לקשר שקשרו אותם בני משפחה עם העם היהודי – לא אך עם אותו יהודי המבקש לעלות".[6]

מניסוח הסעיף, עולה כי ההגדרה החוקית למונח יהודי היא בעצם הגדרה דתית. יותר מכך, נעיר כי על אותה הגדרה היו מחלוקות קשות שנדונו אף בבית המשפט העליון, וכן לימים ההגדרה המקורית שהייתה הגדרה חילונית במהותה, השתנתה לאופן המוזכר כיום. אך עדיין, חשוב לציין שאדם מוכר לפי חוק השבות לא בהתאם להלכות הדת האורתודוקסיות, וכי יש להבחין בין עליה ארצה והתאזרחות, לבין הכרה כיהודי מבחינת הרבנות. אך יחד עם זאת הקושי האמור, מביא לא אחת לפגיעה קשה באזרחים ישראלים שעלו ארצה כדין מכוח חוק השבות, אך לא מוכרים כיהודים לצרכי חיתון, וקבורה. אך לא נרחיב מעבר לכך בנושא מפאת קוצר היריעה.

עוד נקודה שנבקש להעיר על חוק השבות, מתייחסת לסמכותו של שר הפנים מכוח החוק. לאחרון הסמכות למנוע מאדם לעלות ארצה, במקרים שבהם עשוי הוא לסכן את הציבור או כאשר מדובר באדם שפועל נגד העם היהודי, וכן אדם בעל עבר פלילי שיש בו כדי לסכן את שלום הציבור. כך למשל, בשנות השישים נמנעה עלייתו ארצה של מאיר לנסקי, שהוכר על ידי הרשויות בארה"ב בתור "איש עולם תחתון".

סיכום ביניים, חוק השבות מקנה לכל יהודי זכות לעלות ארצה, וכפועל יוצא להיות אזרח במדינת ישראל לכל דבר ועניין.

 

אזרחות מכוח לידה ואימוץ

ככלל, אדם שנולד בישראל יהיה אזרח של מדינת ישראל, זהו הכלל. נסביר: סעיף 4 לחוק האזרחות קובע בתחילה כי אדם שנולד בישראל, והוריו ישראלים, יהיה אזרח ישראל. הוא הדין גם כאשר מדובר באדם שנולד במדינה זרה אך הוריו הם ישראלים. זאת ועוד, גם כאשר מדובר בתושב של מדינה זרה, שאומץ על ידי הורים ישראלים, הרי שיהיה הוא אותו אדם אזרח ישראלי, כך קובע סעיף 4ב לחוק האזרחות, אך הדרישה לקבלת אזרחות במקרה כזה היא ששני הוריו של הקטין המאומץ יהיו אזרחים ישראלים ככלל.

 

התאזרחות בישראל

דרך נוספת שמאפשרת לאדם לקבל אזרחות ישראלית היא מכוח סעיף 5 לחוק האזרחות. סעיף זה קובע כי אדם השוהה במדינת ישראל, בכפוף למספר תנאים עשוי להיות זכאי לאזרחות ישראלית. זו לשון הסעיף, אותה נציג לשם נוחות וביאור: "5(א) בגיר שאיננו אזרח ישראלי יכול לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות אם נתקיימו בו תנאים אלה: (1) נמצא בישראל; (2) היה בישראל שלוש שנים מתוך תקופת חמש שנים שקדמה ליום הגשת בקשתו; (3) זכאי לשבת בישראל ישיבת קבע; (4) השתקע בישראל או שיש בדעתו להשתקע בה; (5) יודע ידיעת-מה את השפה העברית; (6) ויתר על אזרחותו הקודמת או הוכיח שיחדל מהיות אזרח-חוץ לכשיהיה לאזרח ישראלי. (ב) מי שביקש להתאזרח ונתקיימו בו התנאים שבסעיף קטן (א), יעניק לו שר הפנים, אם ראה זאת לנכון, את האזרחות הישראלית על ידי מתן תעודת האזרחות. (ג) לפני הענקת האזרחות יצהיר המבקש הצהרה זו: "אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת ישראל". (ד) האזרחות נקנית מיום ההצהרה".

כלומר, אדם שהוא לא אזרח ישראלי, אשר שוהה בישראל לפחות שלוש שנים מכוח אשרת שהייה ארעית או קבועה, דר בישראל ואף השתקע בה מבחינה כספית ומשפחתית, ואף דובר עברית במדיה סבירה, יוכל לאחר תהליך לקבל אזרחות. כמו כן, אדם השוהה בישראל, בהתאם לאמות המידה של סעיף 5 לחוק האזרחות, צריך גם לוותר על אזרחותו הקודמת או להניח את דעתו של שר הפנים שבכוונתו לוותר על אזרחותו. אדם המקבל אזרחות בהתאם לאמור, יהיה חב בשבועת אמונים למדינת ישראל, שבמסגרתה הוא יצהיר נאמנות, אזרחות אפוא תינתן כאמור מרגע מתן ההצהרה.

מנגד, יודגש כי חוק האזרחות מקנה לשר הפנים זכות לפסוח על התנאים הקבועים בסעיף 5 כאמור, ולהעניק אזרחות לאדם השוהה בארץ, גם אם הוא לא ממלא במאת האחוזים את הוראות סעיף 5. סעיף 6 לחוק האזרחות קובע כי אדם למשל ששירת בצה"ל לפחות 18 חודשים, יוכל לקבל אזרחות גם אם הוא לא ממלא אחר הוראות סעיף 5.

בשולי הדברים, נעיר כי לא פשוט לקבל אזרחות מכוח סעיף 5, ואין ערובה שלאחר שלוש שנים של שהייה והשתקעות בארץ, יקבל אדם מעמד של אזרח. קבלת אזרחות בהתאם לאמור, מצריכה סבלנות, ומעבר תהליך בירוקרטי מורכב וארוך.

 

מתן אזרחות לתושבי שטחים

משנת 1967 מדינת ישראל מחזיקה את שטחי יהודה ושומרון (להלן: "האזור") בתפיסה לוחמתית. בעבר, החזיק צה"ל גם ברצועת עזה, אך נסוג ממנה בשנת 2005. באזור מתגוררים תושבים רבים שהם אינם אזרחי מדינת ישראל.

במהלך השנים בהם צה"ל שולט באזור מכוח דיני המשפט הבינלאומי, ומכוח צווים צבאיים, נוצר מצב שבו לא אחת הסתייע ועודנו מסתייע צה"ל ושירותי הביטחון בתושבי האזור לצורך קבלת מודיעין. בנוסף, במהלך השנים, תושבים רבים מהאזור עברו להתגורר בתחומי מדינת ישראל, בשל שיתוף פעולה עמה והחשש לפגיעה בהם באזור. כלומר, אותו שיתוף פעולה מעמיד את אותם אנשים בסכנת מוות וייסורים– באזור, אם אי פעם יחזרו אליו.

על כן, חוק האזרחות, בסעיף 6(ה) מקנה לשר הפנים את הסמכות להעניק אזרחות לתושב האזור, ככל שזה מוחזק על ידי צה"ל, במקרה שבו מדובר באדם שסייע לביטחון מדינת ישראל, והוא מזדהה עם דרכה. כך קובע הסעיף: "שר הפנים רשאי, לפי שיקול דעתו, להעניק אזרחות ישראלית בדרך של התאזרחות לתושב בגיר של אזור המוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל שביקש להתאזרח, אף אם לא נתקיימו בו התנאים שבסעיף 5(א), אם שוכנע השר כי המבקש מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה והוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או ענין חשוב אחר של המדינה או שהענקת האזרחות כאמור הוא מעניינה המיוחד של המדינה". נעיר כי קיימים קשיים רבים על משתפי פעולה מהאזור שחיים בישראל, אך לא נרחיב על כך במסגרת המאמר דנא.

אזרחות מכוח הענקה של שר הפנים – הסדרות מעמד לזרים

סעיף 9(א)(4) לחוק האזרחות מקנה לשר הפנים את הסמכות להעניק אזרחות לאדם ולמשפחות, אשר תרם תרומה משמעותית למדינת ישראל, לביטחונה, לכלכלה, ועוד. כך למשל, אדם שהוכר בתור מי שסייע לניצולי שואה במלחמת העולם השנייה, יוכל לקבל אזרחות מכוח הענקה של שר הפנים.

הסדרת מעמד לאדם הנשוי לאזרח\ית ישראלי\ת – קבלת אזרחות ישראלית דרך נישואין

כאמור, כפי שתיארנו לעיל ברירת המחדל להתאזרחות במדינת ישראל שלא מכוח חוק השבות, היא באמצעות שהייה בישראל לפי סעיף 5 לחוק האזרחות. יחד עם זאת, כאשר מדובר באזרח ישראלי הנשוי לאישה שהיא אינה אזרחית ישראל, יכולה אותה אישה להסדיר את אזרחותה בארץ, בהתאם לסעיף 7 לחוק האזרחות, הקובע לאמור – "בעל ואשתו שאחד מהם אזרח ישראלי או שאחד מהם ביקש להתאזרח ונתקיימו בו התנאים שבסעיף 5(א) או הפטור מהם, יכול השני לקבל אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות, אף אם לא נתקיימו בו התנאים שבסעיף 5(א)".

למעשה, הטעם לקיומו של סעיף 7 לחוק האזרחות הוא להקל על אזרחי מדינת ישראל, ולאפשר להם ביתר קלות להתאחד עם אהוביהם, שיזכו לאזרחות ישראלית דרך נישואין. כך תיאר זאת בית הדין לעררים, ויפים דבריו: "סעיף 7 לחוק האזרחות, נועד להקל על תהליך ההתאזרחות, מקום בו מדובר בבן זוג של אזרח או אזרחית ישראלים. ברם, אין פשוטו של דבר, שעל המשיב להעניק אזרחות לכל דורש, רק מכוח היותו בן זוג של אזרח ישראלי. […] אין כל ספק, והדברים נפסקו לא אחת, כי שיקול דעתו של המשיב למתן מעמד הינו שיקול דעת רחב ביותר".[7]

ללמדנו, שאדם שהוא אזרח ישראלי הנשוי למי שהוא לא אזרח\ית ישראלית, יכול לפעול לקבלת אזרחות לטובת בן או בת זוגו. יחד עם זאת, חוק האזרחות קובע את העיקרון הכללי, כךשיישומו של העיקרון בא לידי ביטוי בנוהל של משרד הפנים הנקרא "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" (להלן: "נוהל נישואין").

בהתאם לנוהל הנישואין, הסדרת מעמד / הענקת אזרחות ישראלית לבן זוג שהוא לא אזרח ישראלי, נעשית במסגרת הליך ראשוני של בדיקת טיב הקשר (זהו שלב הכולל ראיון, חקירה ולעיתים גם בדיקה ביטחונית). לאחר מכן, ככל שהשלב הראשון צולח, בני הזוג עוברים לקיים הליך מדורג שנמשך מספר שנים. במסגרת ההליך המדורג, תיבדק מפעם לפעם מתכונת הנישואין והקשר, וכנותו. בכל הזמן שבו בני הזוג יקיימו את הליך הסדרת המעמד, לרבות במסגרת ההליך המדורג, בן הזוג שהוא לא אזרח ישראלי ייהנה מאשרת שהייה זמנית שתוארך מפעם לפעם. את טיבו, ומהותו של ההליך המדורג, מתאר נאמנה בית המשפט:

"ההליך המדורג להתאזרחות בישראל דרך נישואים מחולק לשלבים שבמסגרתם מוענק לבן הזוג הזר העומד בקריטריונים הנדרשים מעמד בישראל: תחילה ניתן לו רישיון לישיבת ביקור מסוג ב/1 למשך חצי שנה (לפי תקנה 5 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974) (להלן: תקנות הכניסה לישראל); בהמשך רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 שניתן לחידוש מדי שנה עד לתקופה של ארבע שנים (לפי תקנה 6(ה) לתקנות הכניסה לישראל); ולבסוף, מקום שההליך מסתיים בהצלחה, ניתן לו מעמד של אזרח".[8]

נוהל נישואין מתייחס לזוגות נשואים, אך הדין די זהה כאשר מדובר בידועים בציבור ובזוגות חד מיניים המעוניינים באזרחות ישראלית לבן זוג, כפי שנסביר בחלק הבא. סיכום ביניים, זוגות נשואים יהיו רשאים להסדיר את מעמדם של מי מהם שהוא לא אזרח ישראלי, גם בהינתן סיטואציה שבה הם אינם מקיימים את תנאי האזרוח לשם קבלת אזרחות בארץ, בהתאם לסעיף 5 לחוק האזרחות. יישומה של האפשרות הזו, קבוע בחוק האזרחות גם כן, בסעיף 7, אך יישומו דה פקטו נערך בהתאם לנוהל נישואין.

הסדרת מעמד לאדם הידוע בציבור לאזרח\ית ישראלי\ת

בוודאי תישאל השאלה מדוע קיימת הפרדה גם במאמר דנא, בין האפשרות להסדיר את מעמדם של זוגות נשואים מכוח חוק האזרחות, לבין הסדרת מעמד של ידועים בציבור לרבות זוגות חד מיניים. הבה נשיב – זוגות נשואים, זכאים מכוחה של חקיקה ראשית להסדיר את מעמדם בארץ, לשם קבלת אזרחות. מנגד, השיקולים של שר הפנים במתן אזרחות לזוגות נשואים, שונים לחלוטין כאשר מדובר בידועים בציבור. מה גם, שהנוהל המסדיר את אופן הסדרת המעמד של ידועים בציבור, יונק בכלל מכוח חוק הכניסה לישראל, וכך בהתאמה גם זכותם של ידועים בציבור לשהות בארץ, ולהסדיר את מעמדו של אחד מהם שהוא לא אזרח ישראלי.

מכאן, נסביר להלן מי הם בכלל ידועים בציבור וכיצד מגדירים אותם, לאחר מכן נסביר כיצד ידועים בציבור יכולים להסדיר את מעמדם האזרחי בישראל, ומהו הנוהל החל בעניינם.

ידועים בציבור, הם בני זוג המקיימים משק בית משותף, אשר מתכונת החיים שלהם מעידה כי בכוונתם היא לקשור קשר זוגי וגורלי. למעשה, אין הבדל בין זוג נשוי לידוע בציבור, למעט הבדל אחד – תעודת הנישואין הפורמאלית. ברגיל, ידועים בציבור מקיימים קשר ומשק בית בדומה לזוגות נשואים. יותר מכך, ידועים בציבור מגדלים יחדיו משפחות, רוכשים דיור ורכוש לא נייד, ככל זוג נשוי. יחד עם זאת, משום שידועים בציבור אינם מקיימים נישואין מבחינה פורמאלית, הנטייה היא לא אחת לחשוד יותר בכשרות הזוגיות, כאשר מדובר בבקשות להסדרת מעמד וקבלת אזרחות. אי לכך, על ידועים בציבור גם נטל מוגבר יותר להוכיח את טיב הקשר שלהם, במסגרת בקשות להסדרת מעמד.

אגב, כדי להמחיש מהם ידועים בציבור, נצטט להלן את מאמרו של המלומד שחר ליפשיץ בנדון, לאמור – "מוסד הידועים ־בציבור מאפשר למי שמקיים קשר זוגי דמוי נישואים ליהנות ממרבית התוצאות המשפטיות האזרחיות של מוסד הנישואים ובכלל זה כמעט מכל הזכויות והחובות הכלכליות של בני זוג נשואים. בכך מספק מוסד הידועים בציבור מענה כלשהו למצוקתם של מנועי החיתון ושל המתנגדים האידיאולוגיים לטקס הנישואים הדתי ולתכנים של דיני הנישואים הדתיים. היבט זה של דיני הידועים בציבור מתקשר למגמה נרחבת יותר של טיפוח תחליפי נישואים אזרחיים. כגון נישואים קונסולריים, נישואים אזרחיים מחוץ לישראל, ובמקרים מסוימים אף נישואים פרטיים".[9]

בהתאמה, ידועים בציבור לרבות זוגות חד מיניים, המבקשים להסדיר את מעמדו של אחד מהם, אשר הוא לא אזרח ישראלי, יוכלו לעשות כן, בהתאם לחוק הכניסה לישראל, ובהתאם לנוהל הנקרא "נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני אותו מין" (להלן: "נוהל ידועים בציבור").

תפקידו של נוהל ידועים בציבור הוא "לקבוע את אופן הטיפול בבקשות למתן מעמד לבן זוג זר (להלן "המוזמן") שלאזרח ישראלי או בעל רישיון לישיבת קבע בישראל, המקיים חיים משותפים ללא נישואין (ידועים בציבור), וכן בני זוג מאותו מין שנישאו או שמקיימים חיים משותפים ללא נישואין".

למעשה, בדומה לנוהל נישואין, גם ידועים בציבור צריכים לפנות למשרד הפנים, ולעבור תהליך כפול, תהליך ראשון של בדיקה מקדמית של טיב הקשר, ולעיתים גם בדיקה ביטחונית. התהליך השני אותו עוברים בני הזוג הוא ההליך המדורג שגם הוא נמשך מספר שנים, לרוב יותר שנים מאשר ההליך המדורג החל על נשואים. אך בסופו של ההליך המדורג (שכאמור תיבדק במסגרתו מפעם לפעם כנות הקשר וטיבו) יינתן מעמד של אזרחות לבן הזוג.

באשר לעמדת הפסיקה, כך למשל קבע בית הדין לעררים, בכל הנוגע להסדרת מעמדם של זוגות ידועים בציבור – גם במקרה של זוגות חד מיניים. באותן הנסיבות, טענו בני הזוג שיש להחיל עליהם את נוהל הנישואין, שהוא גם מהיר יותר, אך בית הדין דחה את הטענה וקבע כי נוהל ידועים בציבור, היונק מכוחו של חוק הכניסה לישראל, הוא הרלוונטי בעניינם על כל המשתמע מכך, לאמור –

"עולה, כי אין מקום להחיל על העוררים את נוהל התאזרחות, והעורר 2 אינו זכאי להתאזרח לפי סעיף 7 לחוק האזרחות. יובהר, כי העורר 2 יהיה זכאי במועד זכאותו למעמד של תושב קבע, להתאזרח לפי סעיף 5 לחוק האזרחות (אשר אינו בסמכותו של בית דין זה). כל עוד נישואי העוררים אינם מוכרים בישראל, אין מקום לטענתם בדבר אפלייתם מול בני זוג שנישואיהם מוכרים בישראל. במישור העקרוני, הערר נדחה".[10]

סיכום ביניים, גם ידועים בציבור, לרבות זוגות בני אותו המין, זכאים לקבל אזרחות מכוח הזוגיות לאזרח ישראלי. יחד עם זאת, שונים השיקולים והדינים באשר לאופן הסדרת מעמדם.

הסדרת מעמד ומתן אזרחות להורה של אזרח\ית ישראלי\ת

בהתאם לחוק הכניסה לישראל, ולא חוק האזרחות, שר הפנים מוסמך להעניק לאדם אשרת שהייה בארץ, לרבות אשרה לשהיית קבע. עתה נשאלת השאלה מה הדין במקרה שבו אזרח ישראלי שמתגורר בארץ, מעוניין שהוריו הקשישים המתגוררים בגפם במדינה זרה, יגיעו ארצה, כדי לשהות במחיצתו.

דומה כי סיטואציה שבה אזרח ישראלי מרוחק מהוריו הקשישים, היא סיטואציה קשה, ועל הריבון במדינת ישראל לתת עליה את הדעת. הנה כי כן, כך נעשה. לאמור, מכוח חוק הכניסה לישראל, הותקן נוהל הנקרא "נוהל הסדרת מעמדו של הורה קשיש ובודד של אזרח ישראלי (להלן: "נוהל הורה"). מכוח אותו נוהל, יכול אזרח ישראלי לפנות למשרד הפנים, רצוי באמצעות עורך דין אזרחות ישראלית, בבקשה לאפשר להורהו להגיע ארצה ולשהות בה.

יחד עם זאת, כדי שבקשה כזו תתקבל, יש להראות כי ההורה הקשיש המתגורר במדינה הזרה הוא "בודד" כפשיטא ואין לו סיוע או קרבה למשפחה בסביבת מגוריו, כן יודגש כי נוהל הורה חל על הורים המתגוררים במדינות זרות בגילאים – 64 ומעלה כאשר מדובר באב, ו- 62 ומעלה כאשר מדובר באם. נדגיש גם כי בהתאם לנוהל הורה, יכול האחרון לקבל אשרה לשהיית קבע, ולא בהכרח אזרחות מלאה. אך עדיין, לאחר מספר שנים, בהתאם לסעיף 5 לחוק האזרחות, גם הורה שהגיע ארצה בהתאם לנוהל הורה, יוכל לקבל אזרחות.

אומנם, תכלית הנוהל היא סוציאלית, מוסרית והומאנית, אך נדגיש כי פסיקת בית המשפט וגם עמדת משרד הפנים היא כי יש ליישם את הנוהל במשורה, כך יפים הדברים – "חוק הכניסה לישראל מתנה את שהייתם בישראל של מי שאינם אזרחים ישראלים או בעלי אשרת עולה או תעודת עולה, ברישיון ישיבה שהסמכות להענקתו מסורה לשר הפנים על פי החוק. לצורך הפעלת סמכות זו נתון לשר הפנים שיקול דעת רחב והמדיניות שאותה מיישם משרד הפנים לעניין הענקת אשרות ורישיונות ישיבה בישראל כאמור היא מדיניות מצמצמת לפיה תוענק לזרים אשרה לישיבת קבע בישראל במקרים חריגים ובהתקיים שיקולים מיוחדים ככלל, רצונו של תושב זר להימצא בקרבת בן משפחתו שהינו אזרח או תושב ישראל לא ייחשב כטעם המצדיק מתן רישיון לישיבת קבע בישראל. כחריג למדיניות זו נקבע "נוהל הורה קשיש", המאפשר לתושב זר שגילו מעל שישים שנים והוא הורה של אזרח ישראלי לקבל אשרה לישיבת קבע בישראל ובלבד שאין לו ילדים אחרים או בן זוג מחוץ לישראל.[11]

זאת ועוד, משום שנוהל הורה הוא למעשה נוהל סוציאלי והומאני, קובע אפוא הנוהל עצמו שגם במקרה שבו לא מתקיימים התנאים הנדרשים בנוהל להסדרת מעמד להורה קשיש, עדיין ניתן לפנות לוועדה מיוחדת בין – משרדית שיכולה לאשר את האיחוד המשפחתי והסדרת המעמד בארץ, אך מקרים אלו ייושמו במקרים הומניטריים בלבד.[12]

הסדרת מעמד לילדים של בן \ בת זוג

בישראל, הסדרת מעמד וקבלת אזרחות היא תוצאה כאמור של תהליך ברוב המקרים, יחד עם זאת, כאשר אדם מבקש לקבל אזרחות בישראל, ועובר תהליך לשם כך, ולבסוף גם מקבל אזרחות. כך גם יהיה הדין לגביו ילדו. כלומר, הדין בישראל מכוח חוק האזרחות הוא כי מעמד של ילד של אדם המבקש להתאזרח בישראל, יהיה כמעמד הורהו, כך קובע סעיף 8 לחוק האזרחות, לאמור – "(א) התאזרחותו של אדם מקנה אזרחות גם לילדו הקטין שביום ההתאזרחות היה תושב ישראל או תושב של אזור המוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל והמתאזרח היה רשאי להחזיק בו. (ב)  היה הקטין אזרח חוץ ושני הוריו היו רשאים להחזיק בו ורק אחד מהם התאזרח, לא תוקנה לקטין אזרחות לפי סעיף קטן (א) אם הצהיר אחד ההורים שאין ברצונו שהקטין יהיה אזרח ישראלי".[13]כלומר, קטין שהורהו מבקש להתאזרח בישראל, יוכל לעשות כן או מכוח סעיף 5 לחוק האזרחות, דהיינו – באמצעות שהיה, בישראל ואזרחו לפי סעיף 5, וכן בהתאם לסעיף 7 לחוק האזרחות, במקרה שבו מתבקשת הסדרת מעמד של בן זוג של אזרח ישראלי. הדברים יפים ורלוונטיים גם במקרה שמדובר בילד מנישואין קודמים, של מבקש הבקשה לאזרחות ישראלית.

נעיר כי בנוהל הנישואין קיימים נהלים בכל הנוגע לקטינים המבקשים את הסדרת מעמד עם ההורה, קיימים גם נהלים המתייחסים לצורך לקבלת את הסכמת ההורה השני, ככל שהוא לא חלק מהליך ההתאזרחות, לא נרחיב בנושא מפאת מורכבות, לשם כך כדי להסתייע בייעוץ משפטי מוסמך.

יתר על כן, לשר הפנים סמכות גם לשלול התאזרחות של ילדים במקרים מסוימים, אפילו אם הסדרת המעמד של הורהו מתאפשרת. כך לדוגמא, במקרים שבהם לקטין משפחה תומכת בארצו, יכול ותימנע ממנו אפשרות להתאזרח במדינת ישראל. כך למשל פסק בית המשפט העליון במקרה של אישה שקיבלה אשרה לשהיית קבע בישראל, אך בקשת ילדה להסדיר את מעמדה נדחתה. כך יפים הדברים: "ענייננו בעותרים בוגרים, העומדים ברשות עצמם. ככאלה לא ניתן לומר עליהם כי זכותם האלמנטרית לגור עם אמם, וכי מחובתה שלה גם כיום לחנכם ולתמוך בהם נפשית וכלכלית כשהם לידה. בכך כי שר הפנים אינו מתיר את ישיבתם קבע בארץ, אין על-כן, משום פגיעה בכבוד האדם. כנגד האינטרס של העותרים לגור בצוותא בארץ, עומד לנגד עיניו של שר הפנים השיקול שלא לפתוח פתח לכניסתם של זרים רבים, שמצבם כמצב העותרים, המתדפקים אף הם על שערי המדינה. בהחלטתו של שר הפנים שלפיה לא התקיימו בעותרים, ובאחרים דוגמתם, טעמים מיוחדים, המכניסים אותם בגדר החריגים למדיניותו הכללית, לא ניתן למצוא פגם מן הפגמים המצדיקים את התערבותנו".[14]

קיבלתי אזרחות – מהן זכויותיי ומהן חובותיי?

אזרחות ישראלית היא זכות, והיא תעודת כבוד לכל אדם הזכאי לה. מבחינת זכויות, אזרח ישראלי זכאי להצביע לכנסת, זכאי לזכויות סוציאליות ככל אזרח, ועוד. מצד שני, אזרחות היא גם החובה לפעול על פי החובות המוסריות והחוקיות של מדינת ישראל. למשל, אזרח ישראלי מחויב בשירות צבאי מגיל 18 עד גיל 21. אזרח ישראלי מחויב להימנע מלנסוע למדינת אויב, וכן מחויב במיסי מדינת ישראל, וביתר מחויבויות הטבועות לכל  ישראלי.

 

לסיכום:

אזרחות ניתן לקבל בישראל מכוח חוק השבות, מכוח לידה, אימוץ, מכוח נישואין, וכן מכוח הענקה, ומכוח שהייה בישראל. הדין המסדיר את האפשרות לקבלת אזרחות בארץ הוא חוק האזרחות, אך את חוק האזרחות יש לקרוא יחד עם חוק הכניסה לישראל. כמו כן, קבלת אזרחות בישראל, היא אינה עניין של מה בכך, אלא שהיא מחייבת הליך ארוך מאוד, ובירוקרטי בהתאם לנסיבות, ובהתאם להוראות הדין. נעיר כי בשל המורכבות הנלווית לנושא, כדאי מאוד להיוועץ בעורך דין לענייני אזרחות ישראלית המיומן בכל שלבי התהליך.

 

[1]עת"מ (י-ם) 8416/08 ‏ מאיר פיזקוב נ' שר הפנים – מאיר שיטרית‏, (פורסם בנבו).

[2]בג"ץ 3403/97‏ אנקין ואח' נ' משרד הפנים, פ"ד נא(4) 522.

[3]בג"ץ 371/76‏ הרווי קריגר נ' שר הפנים, פ"ד לא(1) 287.

[4]בג"ץ 97\3648 סטמקה נ' מ"י, (פורסם בנבו), בפסקה 52.

[5]סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל.

[6]בג"ץ 8030/03‏ סמוילוב נ' משרד הפנים, פ"ד נח(6) 115, בפסקה 9.

[7]ערר (י-ם) 1674-14 ארטיום ברון נ' משרד הפנים, (פורסם בנבו), בפסקה 15.

[8]עע"מ 9102/12 טטיאנה קוזמינה נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין ההגירה ומעבריהגבול, (פורסם בנבו).

[9]שחר ליפשיץ, הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה, (2005) נבו הוצאה לאור. בעמ' 65

[10]ערר (י-ם) 2316-15 גלבוע ואח' נ' משרד הפנים, (פורסם בנבו), בפסקה 9.

[11] ע"עם   7422/07לודמילה אלכסנדרובה נ' משרד הפנים -מנהל האוכלוסין, (פורסם בנבו), בפסקה 7.

[12] ראה למשל – עע"מ 10931/08 ‏ויאולטה בושניאק נ' משרד הפנים – מינהל האוכלוסין‏, (פורסם בנבו).

[13] ראה גם תקנות הכניסה לישראל, התשל"ד- 1974, בתקנה 12.

[14] בג"ץ 94\1689 הררי נ' שר הפנים, פ"ד נא(1) 15.

דרג עד כמה התוכן הועיל לך