זוגות רבים בוחרים שלא להינשא פורמאלית, ולחיות יחדיו חיים משותפים, מלאים ומאושרים. צורה חיים זו, אינה רק נחלתם של בני זוג ישראלים, אלא שזו תפיסה אוניברסאלית, שמאפיינת בני זוג במדינות רבות בעולם. אך בישראל, תפיסה זו קנתה אחיזה בקרב זוגות רבים, מה שגם מביא לצורך להסדיר את מעמדם, ובין היתר להסדיר את מעמדם של בני זוג ידועים בציבור, המבקשים לחיות ולקבל מעמד בישראל. במאמר שלהלן, נסביר מהו המוסד הנקרא ידועים בציבור, מהי הסיבה לקיומו בישראל, וכפועל יוצא, נסביר כיצד בני זוג ידועים בציבור, יכולים להסדיר את מעמדם בישראל.
נישואין וגירושין בישראל:
להבדיל מרוב מדינות העולם הדמוקרטיות והמודרניות בהן אפשר להינשא בטקס צנוע בעירייה, בישראל, נישואין וגירושין הם נושא מורכב ביותר, היות ולא כל אדם יכול להינשא לכל אדם אחר, והנישואין עצמם מוסדרים לא מכוח דיני המדינה, אלא מכוח הדין הדתי.
הסיפור מתחיל עוד בימי המנדט הבריטי. בישראל אז וגם כיום, חיו יהודים, ערבים, וגם נוצרים. לכל אחת מאותן "עדות" כפי שכונו ע"י השלטון הבריטי, הוחל הדין האישי בכל הנוגע לדיני המשפחה. כך קבע דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947, שהוא היא החוק הבריטי שהוחל על ארץ ישראל, בסעיף 51, לאמור: "השיפוט בענייני המעמד האישי, בהתאם להוראות חלק זה, מסור לבתי דין העדות הדתיות".
לימים, בעת הקמת המדינה, החוק לא השתנה בכל הנוגע להחלת הדין הדתי על אזרחי המדינה הצעירה. אומנם, פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח- 1948, קבעה כי חוקים שחוקקו בתקופת המנדט יבוטלו ככל שהם עומדים בסתירה לחוקי המדינה, אך בכל הנוגע להחלת הדין האישי, הוחל "דין רציפות", שלימים הוסדר בחקיקה נפרדת. חקיקה זו נקראת חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן: "חוק בתי הדין הרבניים") במסגרתו נקבע בסעיף 1 כי "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים". בד בבד, קבע ועודנו קובע סעיף 2 לחוק בתי הדין הרבניים, "שנישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה".
מאז ועד היום, בני זוג המבקשים להינשא במדינת ישראל צריכים לעשות כן מכוח הדין הדתי אישי שחל עליהם. אך הדין לא רלוונטי רק ליהודים. הדין זהה גם כאשר מדובר באזרחים ישראלים בני הדת המוסלמית או הנוצרית או הדרוזית. מכאן, בשל העובדה שהדין האישי הוא שחל על בני זוג ברצונם להינשא או להתגרש, הרי שנישואין בין בני דתות שונות לא מוכר על פי הדין האישי שחל על כל אזרחי ישראל. כך גם נישואין בין זוגות חד מיניים, ועוד.
אחת הדרכים שבהן כיום ניתן לעקוף את הדין הדתי, היא להינשא במדינה זרה, ולאחר מכן להירשם במדינת ישראל כזוג נשוי. זוגות רבים עושים זאת כיום במדינות כמו קפריסין, צ'כיה, קנדה, דרום אמריקה – נישואי "פרגוואי" – ועוד. עם זאת, כאשר בני זוג יהודים, הנישאים במדינה זרה מבקשים להתגרש, יהיה עליהם לעשות זאת גם כן, בפני בית הדין הרבני. כאשר מדובר בבני דתות שונות שנישאו במדינה זרה, יהיה עליהם להיפרד באמצעות הליך הנקרא "התרת נישואין" המתנהל בפני בית המשפט לענייני משפחה. בד בבד, זוגות רבים מבקשים להימנע מנישואין על פי דין מטעמים אידאולוגיים, אך לא רק. ישנם זוגות רבים שפשוט אינם יכולים לממש את אהבתם באמצעות נישואין, בין בשל היותם פסולי חיתון לפי ההלכה הדתית, או שהם "ספק" יהודים לפי ההלכה ועוד. לשם כך, כאמור אפשר להינשא בנישואין אזרחיים במדינה זרה. לחלופין, אפשר לחיות במתכונת של חיים משותפים. מתכונות זו נקראת "ידועים בציבור".
מי הם ידועים בציבור:
כאמור, על מנת לעקוף את הדין הדתי, או בשל בחירה מודעת ורצונית, בני זוג רבים בוחרים לחיות במתכונת של חיים משותפים ללא נישואין על פי דת או נישואין פורמאלים. אך מה בעצם נדרש כדי לקבל הכרה בתור ידועים בציבור? האם יש להירשם כידועים בציבור? על כך, להלן:
כדי לקבל הכרה בתור ידוע בציבור, אין צורך בדבר, למעט מספר תנאים שהחיים דורשים למעשה. כגון: חיים משותפים בדירה אחת, ניהול משק בית משותף, קיום יחסי אישות (או אם נרצה: "חיים אינטימיים"), וכן גם להיות מוכרים ע"י כולי עלמא בתור ידועים בציבור. דהיינו, יש להראות שקהל החברים והמכרים של בני הזוג, רואים בהם בתור ידועים בציבור. כדי לבחון את השאלה, יש לבחון את מרקם החיים הכולל של בני הזוג, לא דיי בבחינה של כללים משפטיים פורמאלים לשם כך, אלא בבחינה כוללת. כך למשל כדוגמא, במקרה שבו המוסד לביטוח הלאומי טען שבני זוג הם ידועים בציבור, כדי להפסיק תשלומים של קצבת זקנה, קיבל בית המשפט את עמדת בן הזוג, וקבע כי לא מדובר בידועים בציבור, אלא בשותפים לדירה, וזאת על פי בחינה כוללת של מתכונת החיים המשותפים שלהם:
כל אחד מהשניים משלם מחצית מחשבונות הבית, לרבות חשמל ומים. לכל אחד מהשניים חשבון מבנק משלו, וכל אחד מהם מכלכל עצמאית את ענייניו הכספיים, מבלי שמתקיים כל שיתוף כספי ביניהם. כל אחד והכנסותיו הוא, וכל אחד והוצאותיו הוא. מעבר לכך שהשניים מהווים אך ורק שותפים לדירה, הרי שמחוץ לדירה אין ביניהם כל קשר, ואין הם עושים דבר במשותף. כל אחד חי את חייו הוא, וכל אחד בקשר עם בני משפחתו שלו ומכריו. השניים אינם יוצאים לבלות יחד, ואינם נוסעים יחד לאף מקום. התובעת אינה נוסעת לחו"ל, ואילו שותפה לדירה יוצא לחו"ל מדי שנה, כפי שהוכח".[1]
עוד שאלת משנה שנשאלת בנוגע לידועים בציבור, היא מה למעשה פרק הזמן הנדרש כדי לקבל הכרה בתור ידועים בציבור? למעשה התשובה לשאלה הזו היא מורכבת. זאת משום שלא באמת קיים פרק זמן מסוים. ישנה פסיקה ישנה של בית המשפט העליון הגורסת כי דיי בפרק זמן של שנה אחת לכאורה.[2] מנגד, ישנה פסיקה לא של בית המשפט העליון, הסוברת כי גם שלושה חודשים הם פרק זמן שבו אפשר להכיר בבני זוג כידועים בציבור.[3] אך הלכה למעשה, אין באמת פרק זמן שאפשר להצביע עליו, כך שהכל נמדד על פי כללים של שכל ישר, הנגזרים מנסיבות העניין. כפועל יוצא, גם הפסיקה מתייחסת לבחינת פרק הזמן בצורה מאוד גמישה, כמתחייב מאופי הנושא (עניינים "אישיים"), כפי שלמשל מתאר המלומד ליפשיץ בתחום דיני המשפחה: "הפסיקה נוקטת אמת מידה גמישה המרחיבה את האפשרות להיחשב ידועים בציבור . היא הקלה בדרישות הכניסה למצב המוכר כידועים בציבור, כך שצומצמו מאוד המבחנים הפורמליים הנדרשים לצורך זה (כגון הגדרת זמן מינימום של חיים משותפים). במקביל, לא התקבלה הפרשנות שלפיה יש לדרוש שהציבור יחשוב שבני הזוג נשואים כדין. נוסף על כך הפסיקה אפשרה הקניית זכויות של ידועים בציבור גם כאשר אחד הצדדים נשוי".[4]עוד יש להבהיר כי ידועים בציבור, אינם נזקקים לרישום פורמאלי בתור ידועים בציבור, אלא שדיי בקיום של חיים משותפים. עם זאת, בני זוג רבים נוטים לחתום על הסכם ממון, שתכליתו היא להסדיר את המשטר הרכושי שלהם, וכן ישנם בני זוג ידועים בציבור החותמים על הסכם "חיים משותפים" ועוד.
באשר לזכויות המוקנות לידועים בציבור, הרי שלימים גם מוסדות המדינה, וגם פסיקת בתי המשפט קבעו כי כל זכות שמוקנית לבני זוג נשואים, מוקנית גם לידועים בציבור. בין הזכויות למשל: זכות האימוץ, זכות הירושה, זכות קבלת קצבאות במקרים מסוימים, הזכות לקבל תגמולי ביטוח חיים, הזכות לקבלת מזונות אזרחיים, ועוד ערב רב של זכויות. כך יפים דבריו של בית המשפט העליון: "הגישה המקובלת כיום הינה כי במישור הלשוני הדיבור "בן-זוג" רחב דיו כדי לכלול בחובו גם ידוע בציבור. ההכרעה בכל מקרה תעשה על פי התכלית המונחת ביסוד ההסדר החקיקתי. נמצא, כי אין לו לדיבור "בן-זוג" המופיע בחוקים השונים משמעות אחת ויחידה המשותפת לכל דברי החקיקה. משמעותו של הדיבור "בן-זוג" משתנה על פי התכלית המונחת ביסוד דבר החקיקה".[5]
סיכום ביניים, כדי לקבל הכרה בתור ידועים בציבור, יש להראות קיום של חיים משותפים יחדיו, אין צורך בהוכחה של פרק זמן מינימאלי, ואין כל צורך ברישום פורמאלי.
הדין לגבי שהייה בישראל ונוהל ידועים בציבור במשרד הפנים:
עתה, נעבור בקצרה לנושא אחר, ומשלים לענייננו, והוא שאלת הזכות לשהות במדינת ישראל, והדרך שבה הזכות הזו מיושמת. אין זכות קנויה להיכנס ולשהות בישראל אלא לטובת אזרחי ישראל. לכן, קובע חוק הכניסה לישראל, תשי"ב- 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"), כי מי שהוא לא אזרח, יהיה זכאי לשהות בישראל רק מכוח אשרה הניתנת ע"י שר הפנים. האחרון, רשאי להעניק אשרת מעבר, אשרת ביקור, אשרה ארעית, או אשרת קבע (כל זאת, בהתאם לסעיף 2 לחוק הכניסה לישראל). מכאן, כי שהייה במדינת ישראל ללא אשרה, היא עבירה פלילית, בהתאם לחוק הכניסה לישראל, שעונשה עומד על שנת מאסר.
מי שהוא לא אזרח ישראלי, צריך להסדיר את שהותו בארץ, ולשם כך יש כמה אפשרויות. אנו נדון להלן באפשרות העומדת למי שהוא לא תושב ישראלי, להסדיר את מעמדו, מכוח היותו בן זוג של אזרח או אזרחית ישראלית. תחילה, נעיר כי הסמכות דנא מוקנית לשר הפנים מכוח סעיף 6 לחוק הכניסה לישראל. דרך היישום של הסמכות האמורה, מנויה בנהלים של משרד הפנים. כאשר מדובר בהסדרת מעמד לידועים בציבור במשרד הפנים, הנוהל הרלוונטי נקרא "נוהל הטיפול בהסדר מעמד לבני זוג זרים של אזרחים ישראלים, לרבות בני אותו מין"(להלן: "הנוהל").
תהליך הסדרת מעמד לידועים בציבור:
בשל חשיבותה של ההכרה במוסד הידועים בציבור, גם מדינת ישראל הגיעה לתובנה לפיה יש לאפשר לקיומו של תא משפחתי כגון זה, קיום וחיות, תוך מתן כבוד והערכה לתא המשפחתי באשר הוא. כך סיכם זאת בית המשפט העליון: "מדינה מאפשרת לזרים להסדיר מעמדם בישראל גם מכוח היותם ידועים בציבור של אזרחים ישראלים ולא רק מכוח נישואיהם לאזרחים ישראלים. בעמדתה זו מכירה, למעשה, המדינה בכך כי גם תא משפחתי המבוסס על קשר של ידועים בציבור ולא על קשר של נישואין ראוי להגנה ויש לאפשר לבני הזוג המרכיבים אותו לחיות יחדיו תוך המשך מגורים בארץ".[6]
לשם כך, הותקן הנוהל שהוזכר לעיל, שמכוחו בוחן משרד הפנים בקשות להסדרת מעמד של בני זוג ידועים בציבור. עתה, כהערת פתיחה נעיר שהליך קבלת מעמד הוא הליך ארוך, שבמסגרתו בוחן משרד הפנים את כנות הקשר, את טיב הקשר, וכן בין היתר בוחן בזכוכית מגדלת האם הקשר הוא פיקטיבי או לא, שכן היו דברים מעולם.
על מנת להסדיר מעמד לבן זוג הידוע בציבור, יש להגיש בקשה למשרד הפנים. על הבקשה לכלול מסמכים רבים, שביניהם: תעודת לידה, דרכון, מסמכים המעידים על קיומו של הקשר ועל כנותו, ועוד. השלב הראשון בבחינת הבקשה כולל ראיון מקיף עם נציג משרד הפנים, שתכליתו היא בדיקת כנות הקשר, ומציאת סתירות שיכולות להעיד על פיקטיביות בקשר. לאחר מכן, הבקשה עוברת לבדיקה של שאר גורמים, לרבות גורמי ביטחון. יודגש גם, כי בכל זמן שבני זוג מגישים בקשה להסדרת מעמד בנסיבות המתוארות, מונפקת למבקש המעמד (מי שהוא לא אזרח ישראלי) אשרת שהייה זמנית, שמתחדשת (יש לגשת פיזית לשם כך) עד לסיום הסדרת המעמד.
ככל שבקשת ידועים בציבור נדחית במשרד הפנים ואף בשלבים מוקדמים, ניתנת אפשרות שהיה קצרה, עד לגירוש או עזיבת הארץ מרצון. רק לאחר שלוש שנים שבהן מפעם לפעם נערכת בדיקה לעניין כנות הקשר, ניתנת למבקש המעמד אשרה של תושב ארעי בישראל. גם אז, מפעם לפעם תיבדק כנות ועצם קיומו של הקשר בין בני הזוג, ולבסוף, לרוב לאחר תהליך של 7-6 שנים, תוענק אשרת שהיית קבע למבקש המעמד. נציין גם כי על החלטות משרד הפנים אפשר לערער, בין אם לבית המשפט לעניינים מנהליים, ובין אם לבית הדין לעררים (האמון על ענייני הסדרת מעמד בין היתר).
פסיקת בתי המשפט בנושאי הסדרת מעמד של ידועים בציבור:
פסיקת בתי המשפט בארץ, לרבות פסיקת בית המשפט העליון, התייחסה במגוון מקרים לאופן הסדרת שהייתם של בני זוג ידועים בציבור, כאשר האחד הוא אזרח ישראלי, והאחר הוא תושב חוץ. כך למשל, בעבר, כדי להסדיר מעמד של בני זוג ידועים בציבור, אחת הדרישות מכוח הנוהל הייתה שבן הזוג ייצא מהארץ לשם בחינת כנות הקשר. עם זאת, בית המשפט העליון הורה על ביטול הנוהל, מחמת היותו לא מידתי ופוגעני יתר על המידה. כך נפסק בפרשת אורן, שהוזכרה לעיל בהקשר אחר: "מצאנו, אם כן, כי מדיניות משרד הפנים בעניין החלתה הגורפת של דרישת היציאה מן הארץ, כפי שהיא באה לידי ביטוי בנוהל הידועים בציבור – דינה להתבטל. לצד זאת, קבענו כי מקום שבו בדיקה פרטנית ראשונית מעוררת כבר על פני הדברים חשש ממשי בדבר פיקטיביות הקשר או שניכר ממנה בבירור כי עומק הקשר אינו עולה כדי קשר בין ידועים בציבור, אין פסול בהחלת דרישת היציאה מן הארץ".[7]
בפרשה אחרת, קבע בית המשפט המחוזי כי יש להחזיר את עניינם של בני זוג ידועים בציבור, לדיון מחודש במשרד הפנים, הגם שקיימות ראיות לכך שהקשר הזוגי הוא לכאורה פיקטיבי. בית המשפט קבע כי אין בכך כדי לפגוע בזכות הטיעון של בני הזוג, וזכותם כפועל יוצא לשכנע את משרד הפנים בכנות הקשר, כך נאמר:"במקרה שבפני טוענים המשיבים כי נסיבות העניין מעוררות חשד כי מדובר בקשר פיקטיבי שכל מטרתו הסדרת שהיה בישראל. לעניין זה מצביעים המשיבים על הימצאותה של העותרת בארץ ללא רישיון שהייה; דחיית עתירתה להמשך שהייה על ידי ביהמ"ש לעניינים מנהליים שבביהמ"ש המחוזי בת"א; ניסיונותיה של העותרת להישאר בארץ בכל דרך אפשרית לרבות קבלת מעמד כפליטה. עוד מציינים הם כי הקשר הנטען עם העותר לא אוזכר כלל בעתירה הראשונה שהוגשה לביהמ"ש שבתל אביב, למרות שעל פי הצהרתה כעת הייתה כבר אז בקשר זוגי עם העותר כשנה. […] יש לקבל את טענת המשיבים כי מכלול נסיבות אלו, כפי שפורטו, מעלות, על פניו, יסוד סביר לחשש כי אין המדובר בקשר אמתי וכנה אלא בקשר פיקטיבי לשם השגת מעמד בישראל. עם זאת, ולמרות שנסיבות העניין כמפורט לעיל הינן נסיבות המעלות יסוד סביר לחשש לפיקטיביות הקשר שבין העותרים, לא ניתן להגיע למסקנה בעניין זה מבלי להעניק לעותרים את זכות הטיעון והשימוע המגיעה להם".[8]
לסיכום:
טוב ייעשה אם צורת החיים המשותפים הנקראת ידועים בציבור, תוסדר בחקיקה, לרבות האפשרות להינשא בנישואין אזרחיים. שנית, כפי שהוצג במאמר דנא, הסדרת מעמד לבני זוג ידועים בציבור היא תהליך מורכב, אולי אפילו מעט יותר מאשר הסדרת מעמד לבני זוג נשואים, כאשר מדובר בבני זוג המבקשים להתגורר במדינת ישראל. לכן, חשוב מאוד להיעזר בעורך דין משרד הפנים הבקיא בתחום, ומיומן בנושא.
[1]בל (ב"ש) 10718-04-10 מוסיהבושויב נ' המוסד לביטוח לאומי סניף באר שבע, (פורסם בנבו).
[2]ע"א 621/69נסיס נ' יוסטר, פ"ד כ"ד (1), 617.
[3]ת"ע (ת"א) 3696/90אמיר נ' זגר, (פורסם בנבו).
[4]ש. ליפשיץ, נשואים בעל כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור, עיוני משפט כה, 741.
[5]ע"א 01\2622 מנהל מס שבח נ' עליזה לבנון, (פורסם בפסק דין).
[6]עע"ם 05\4614 אורן אבנר נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו), בפסקה 20. (להלן: "פרשת אורן").
[7] בפרשת אורן, בפסקה 33.
[8]עת"מ 11- 06- 18333 ולנטינה צ'ובאנו נ' מ"י, (פורסם בפסק דין).