המצב המדיני המיוחד בו שרויה מדינת ישראל, החל משנת 1967, בו היא מחזיקה בשטחי יהודה ושומרון תחת שליטה צבאית, מחייב אותה להיעזר גם בסייענים ומשתפי פעולה בשטחים אלו. אך הקושי הנובע מהשימוש המתואר,הוא שאותם משתפי פעולה חשופים לסכנת חיים להם ולמשפחותיהם באזור מגוריהם. על כן, במאמר שלהלן נדון באופן הסדרת מעמדם של משתפי פעולה בתוך מדינת ישראל.
מאוימים – המצב העובדתי וההיסטורי:
בשנת 1967 כבשה מדינת ישראל את שטחי יהודה שומרון וחבל עזה (להלן: "האזור"), ועד היום לא סיפחה את האזורים הללו כחלק ממדינת ישראל. למעשה, מאז ועד היום, מחזיקה מדינת ישראל בשטחים אלו "בתפיסה לוחמתית" כך שהדין החל על תושבי אזורים אלו, הוא הדין הצבאי, והדין הירדני. כפועל יוצא, מדינת ישראל באמצעות צה"ל, שימשו ועדיין משמשים חלקית בתור "הריבון" בשטחים הללו, המאכלסים למעלה משניים חצי מיליון פלסטינים (לא כולל תושבי רצועת עזה) שהם אינם אזרחי מדינת ישראל.[1] כמו כן, חלקים מיהודה ושומרון מצויים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית, הגם שלצה"ל יד חופשית לפעול בהם (במציאות, צה"ל פועל גם בשטחיA , המצויים בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית, כאשר יש צורך ביטחוני).
מכאן, כפועל יוצא מריבונות צה"ל באזור, קם צורך להיעזר גם באוכלוסייה המקומית במהלך השנים. לאמור, במשך השנים וגם כיום צה"ל נעזר בפלסטינים מקומיים, שאינם אזרחי מדינת ישראל, אלא תושבי האזור, לשם קבלת מידע על פעילות חבלנית, ביטחונית, ומודיעינית. מנגד, אנשים המשתפים פעולה עם צה"ל, מוגדרים ע"י עמם בתור "בוגדים", ולא פעם אירוע מקרי הוצאה להורג בפומבי, ולינץ מזעזעים, כלפי אנשים שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל. כך שבמהלך השנים, אנשים רבים ששיתפו פעולה עם מדינת ישראל, מצאו את עצמם בסכנת חיים, ומשכך עקרו או ברחו לשטחי מדינת ישראל. במקרים רבים, הם עשו כן בעזרתה של מדינת ישראל, שהעניקה להם סיוע ומקלט. מצד שני, רבים מאותם משתפי פעולה, גילו כי הופקרו, ולמעשה מדינת ישראל מתנערת והתנערה מהם. דומה כי למדינת ישראל חובה מוסרית לסייע לאנשים אשר סייעו לביטחונה, אך לצערנו, המציאות מעידה כי מדינת ישראל בכל הנוגע למאוימים באזור, לא תמיד עמדה במילתה.
כניסת פלסטינים למדינת ישראל:
המצב המשפטי כיום בכל הנוגע לכניסה ושהייה בישראל לגבי פלסטינים תושבי האזור, מוסדר בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג- 2003 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"). החוק חוקק במסגרת האינתיפאדה השנייה, שהביאה להרג של אלפי ישראלים כתוצאה מפיגועים קשים בכל רחבי מדינת ישראל.
הכלל העיקרי במסגרת חוק הכניסה לישראל, הוא כי חל איסור על כניסה של תושבי האזור לשטחה של מדינת ישראל, וכן חל איסור על איחוד משפחות בין תושבי האזור, לתושבי מדינת ישראל (להרחבה בנושא קראו במאמר – עורך דין איחוד משפחות). החוק הוא למעשה זמני, אך הוא הוארך מפעם לפעם מאז שנת 2003, נכון לכתיבת שורות אלו, החוק דנא עודנו בתוקף עד לאמצע 2017. הסמכות מכוח חוק הכניסה לישראל, נתונה גם לשר הפנים, אך גם למפקד הצבאי של האזור, כלומר אלוף פיקוד מרכז כמו כן, נגד תוקפו של החוק הוגשו מספר עתירות לבית המשפט העליון בטיעונים של פגיעה בכבוד האדם, וגם בפגיעה בזכות להקים משפחה (שכן החוק אוסר על איחוד משפחות), עתירות אלו נדחו פעם אחר אך לא ברוב מוחלט, ולא בלי ביקורת קשה של בית המשפט. עם זאת, באיזון בין הזכויות הנפגעות, לבין השמירה והצורך הביטחוני, עמדת בג"ץ עודנה כי החוק הוא חוקתי, כפי שנכתב בעתירה העיקרית שהוגשה:
"יש להעמיד על כפות המאזניים פגיעה זו בזכות לחיי משפחה של אזרחים ישראלים מול הפגיעה הוודאית, על יסוד ניסיון העבר, בחייהם ובגופם של אזרחים ישראליים. העמדה הזו מובילה, לטעמי, לדחיית הטענות בדבר פסלותו של החוק. עלינו לזכור נקודה נוספת, שאף אותה העליתי בחוות דעתי בהליך הקודם. אף אחד מן השופטים האוחזים בדעה כי יש לפסול את החוק, בין בהליך הקודם ובין בהליך דנא, לא הביא דוגמה או תקדים ממדינה אחרת לסיטואציה דומה של פסילת חוק. ישראל נמצאת במאבק נמשך, זה עשרות שנים מול מדינות וארגונים שחורשים את רעתה. אף אם מעמדם של תושבי הרשות הפלסטינית אינו זהה למעמד של נתיני אויב, הרי דומה הוא יותר למעמד כזה מאשר למעמד של נתיני מדינה ידידותית. עד כמה שידוע לי אין ולוּ מקרה אחד בעולם בו מדינה התירה כניסה לשטחה של אלפי נתיני אויב, בין למטרת נישואין ובין למטרה אחרת, בעת מלחמה או מאבק מזוין. אין כל סיבה שישראל תהיה חלוצה בתחום זה".[2]
זהו הכלל העיקרי בחוק, אך האחרון מתווה גם מספר חריגים, שביניהם: מתן היתר מטעמים הומניטריים, מתן היתר שהיה לילדים שחיים באזור ואחד מהוריהם מתגורר בשטח מדינת ישראל, מתן היתר עבודה בשטח מדינת ישראל. בנוסף, אחד החריגים הנוגעים לעניינו, הוא החריג הקבוע בסעיף 3ג לחוק הכניסה לישראל, הקובע כדלקמן:
"על אף הוראות סעיף 2, רשאי שר הפנים להעניק אזרחות או לתת רישיון לישיבה בישראל, לתושב אזור או לאזרח או לתושב של מדינה המנויה בתוספת, ורשאי מפקד האזור לתת לתושב אזור היתר לשהייה בישראל, אם שוכנעו כי התושב או האזרח כאמור מזדהה עם מדינת ישראל ויעדיה וכי הוא או בן משפחתו פעלו פעולה של ממש לקידום הביטחון, הכלכלה או ענין חשוב אחר של המדינה, או שהענקת האזרחות, מתן הרישיון לישיבה בישראל או מתן ההיתר לשהייה בישראל, לפי הענין, הם מעניינה המיוחד של המדינה".
כלומר, בניגוד לכלל האוסר מתן היתרי שהייה לתושבי האזור, קובע חוק הכניסה לישראל כי שר הפנים או מפקד האזור, יכולים להעניק אשרת שהייה בישראל, לאדם אשר בין היתר- סייע לביטחונה, או הזדהה עם פעולותיה. כאשר מדובר במשתפי פעולה, תושבי האזור, הרי שמדובר באנשים אשר בפעולתם סייעו רבות לביטחונה של מדינת ישראל. עוד חריג הקבוע בחוק, הוא הסמכות המוקנית לשר הפנים להעניק אשרת שהייה לתושב האזור גם מטעמים הומניטריים (בהתאם לסעיף 3א1). עם זאת, למרות שיקול הדעת המוקנה למפקד האזור ולשר הפנים, עדיין הדרך להסדרת מעמדם של משתפי פעולה רצופה מכשולים, כפי שנרחיב בהמשך.
הקושי בו נמצאים המאוימים הנמצאים במדינת ישראל:
כפי שתיארנו לעיל, אנשים שסייעו ושיתפו פעולה עם מדינת ישראל, מוכרים ע"י עמם בתור בוגדים, וכפועל יוצא הם מצויים בסכנת חיים קשה, להם ולמשפחתם. כך שהסיטואציה המוכרת בה מצויים מאוימים היא כי רבים מהם מגיעים לשטח מדינת ישראל, תוך חשש שמא יחזרו לאזור מגוריהם יובלע להם רע. מדינת ישראל, לא מסדירה את מעמדם בהכרח או שלרוב לא מעניקה להם אשרת שהייה, כך שאותם משתפי פעולה נמצאים בישראל למעשה שלא כחוק, ללא ביטוח בריאות, ללא זכויות סוציאליות, וללא אישור עבודה. כמו כן, הם חשופים למעצר בכל רגע נתון, העמדה לדין בגין עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, וכן גם לגירוש לאזור, מה שכאמור מעמיד אותם בסכנת חיים. מצד שני, חשוב לציין כי לא כל אדם הוא מאוים, ובוודאי שישנם אנשים שנכנסים לישראל מהאזור, המבקשים להתפרנס, ונאחזים בטענת "מאוימות" בעלמא. אך אין בכך כדי להקיש על הכלל.
וועדת המאוימים:
כדי לתת מענה לקושי בו מצויים משתפי פעולה תושבי האזור, הנמצאים בשטח מדינת ישראל, הוקמה בסוף שנות התשעים וועדה מיוחדת "ביטחונית" הנקראת "וועדת מאוימים". הוועדה בוחנת בקשות שמוגשות ע"י משתפי פעולה, לקבלת היתרי שהייה. עם זאת, חשוב לציין מספר דברים לגבי הוועדה עצמה: הוועדה לא מוסמכת להעניק אשרת לשהיית קבע בשטח מדינת ישראל, אלא להאריך מפעם לפעם אשרת שהייה זמנית. הוועדה היא סודית, וביטחונית אין לגביה מידע רב, וכן גם החלטותיה לא מנומקות בהרחבה יתרה. כמו כן, קיימות אלפי בקשות בפני הוועדה, המתכנסת מפעם לפעם. עיקר עבודתה של הוועדה, קבוע בנוהל שהוצא ע"י המנהל האזרחי של צה"ל, הנוהל נקרא "נוהל הטיפול במאוימים", (להלן: "הנוהל") ותכליתו היא כדלקמן:
"קביעת נוהל המסדיר את אופן הטיפול בקבלת פניות פלסטינים הטוענים למאוימות קריטריונים, סדר פעולות, מעקב, בקרה ותיוק הפעלת הוועדה ומתן היתרי שהייה מתחדשים בישראל. קיום בקרה ומעקב על תנועת אנשים, שהוחלט לגביהם בעבר על הנפקת היתרים מתחדשים, במטרה לבחון את מהימנות ועדכניות הטענה בדבר קיום איום לחיי הם והעלאת עניינם לוועדה אם ישנו חשש כי אינם מאוימים עוד".
הוועדה, לאחר בדיקה מעמיקה בעניינו של כל מאוים, מעניקה אשרות שהייה בדרך כלל למספר חודשים, כאשר בכל פעם מבקש האשרה, צריך לחדשו. עם זאת, כפי שהצגנו לעיל, אשרת השהייה לא מקנה למשתף הפעולה זכות לעבוד בישראל, אלא רק לשהות בתחומה. כמו כן, הכרת הוועדה היא זמנית, כלומר היא מכירה בכך שמבקש האשרה הוא לכל היותר מאוים באזור מגוריו, אך עדיין אין במתן ההכרה כדי להקנות למאוים הכרה כמשתף פעולה או סייען (להכרה הזו יש משמעות כפי שנראה בהמשך). הוועדה גם רשאית לקבוע כי מבקש השהייה כבר לא מאוים, וכן היא רשאית להסתמך גם על חומר חסוי.[3] אגב, העובדה שמאוימים המקבלים אשרת שהייה אך לא רשאים לעבוד, מביאה לכך שמאוימים רבים מוצאים את עצמם בישראל מבצעים עבירות פליליות על מנת להתקיים כלכלית.
מנהלת סייענים:
עם החתימה על הסכמי אוסלו, החליטה הממשלה להקים מנהלת שתסייע לסייענים אשר תרמו לה וסייעו לכוחות הביטחון במהלך השנים.[4] המנהלת עוסקת בשיקום ומתן סיוע לאנשים שהוכרו בתור סייענים ומשתפי פעולה. אנשים המוכרים בתור סייענים מטעם שירות הביטחון זכאים לסיוע ושיקום מטעם משרד הביטחון, סיוע בהסדרת מעמד, אזרחות בחלק מהמקרים, ועוד. כך תיאר בית המשפט העליון את תפקיד המנהלת:
"מטרת השיקום היא לתת בידי המשוקם כלים ואמצעים לבנות חיים עצמאיים ולהשתלב בחברה בישראל, לקראת חיים ברשות עצמו בלא תלות באחר. כמו כן, על פי הכללים, מרכיבי הסיוע הניתן מותאמים לכל מקרה לגופו, על פי נתוניו המיוחדים ולאור פרמטרים שונים. לגורמי המינהלה שיקול דעת רחב בהפעלת אמות המידה למתן הסיוע וביישומן למקרה הפרטני, כאשר התכלית העיקרית היא – לגמול למסייע על תרומתו לחברה בישראל ולסלול בפניו דרך להשתלב בחברה עד שיעמוד ברשות עצמו. מגמה זו היא המכוונת את היקף הסיוע הניתן, את טיבו, ומשך זמנו".[5]
יש לציין כי אין הגדרה של נהלים באשר לשאלה כיצד מגדירים סייען, וכיצד מגדירים מאוים שלא זכאי להטבות ולשיקום. כמו כן, הקריטריונים כאמור הם חסויים, ולא גלויים לציבור. בנוסף, יוער כי בניגוד למנהלת המסייעת רבות לסייענים, וועדת המאוימים עוסקת כאמור בסופו של דבר באנשים שאומנם סייעו למדינת ישראל, אך לא בהכרח תרמו רבות בעזרתם, אך למרות זאת ובשל העובדה שסייעו למדינת ישראל הם עדיין מאוימים. כמו כן נציין כי ישנם מקרים שבהם אנשים מאוימים באזור לא רק בשל סיוע לישראל אלא גם בשל נטייה מינית, עניינים פליליים, השתייכות דתית או פוליטית, ועוד. סייענים שהוכרו ע"י המנהלת הם אנשים שבמשך שנים אכן סייעו ותרמו לביטחונה, והוכרו ע"י משרד הביטחון. אך עדיין, במדינת ישראל מאוימים רבים, שביניהם סייענים שלא הוכרו ע"י המנהלת, המשוטטים ברחובות הארץ בחרדה, ובחוסר מעש.
עמדת הפסיקה:
מקרים רבים הגיעו לבית המשפט העליון, בין במסגרת עתירות נגד וועדת המאוימים, או עתירות נגד שר הפנים בעניינם של מאוימים הנמצאים בשטח ישראל. להלן נציג מקבץ החלטות בנדון:
במקרה של סייען שעזר לצה"ל בין השנים 1993- 2004, קבעה וועדת המאוימים כי הוא כבר לא מאוים באזורו, ולכן סירבה להאריך לו את אשרת השהייה בישראל. בין היתר, טענה הוועדה כי העותר עסק בפלילים בשטח ישראל, בניגוד להצהרה עליה הוא חתם. הוועדה דחתה את הטענה של העותר לפיה הוא זומן לבירור במסגרת מנגנוני הביטחון הפלסטינים, מה שעשוי להעמיד אותו בסכנת חיים ולעינויים קשים. בית המשפט העליון לא התערב בהחלטת הוועדה, בקבעו:
"שאלת הסיכון לחיי העותר מהרחקתו לאזור נתונה לבחינתה של ועדת המאוימים. בפני הועדה הוצגו העובדות הנוגעות לעניין, ותוצאות בדיקתה הן כי אין ממש בטענות העותר לפיהן נשקפת סכנה לחייו באזור בשל חשד לשיתוף פעולה עם ישראל. יתר על כן, נמסר כי העותר נכנס לשטחי האזור, עובדה המערערת ביותר את אמינות גרסתו בדבר הסכנה הנשקפת לו מהרחקתו לאזור. לכך גם מצטרף מידע קונקרטי באשר למסוכנותו של העותר לשלום הציבור. אטעים כי טעם אחרון זה – המעורבות בפלילים – יש בו חשיבות רבה. לא יתכן כי אדם יאחז במקל בשני קצותיו. מחד גיסא יבקש לחיות בישראל ומאידך גיסא יפגע בבטחון הציבור בה על-ידי מעורבות בפלילים. תרתי דסתרי הם, שאין להלמם".[6]
במקרה אחר, עתרה משפחה שלמה לקבלת מעמד במדינת ישראל, וזאת בשל חשש לסכנה באזורם. נטען כי אחד מבני המשפחה שימש בתור סייען, והוכר ככזה ע"י מנהלת השיקום, עם זאת בקשת המשפחה סורבה, הן משום שלא נמצא סיכון שמצדיק מתן אשרה לכלל המשפחה כפי שסברה גם וועדת המאוימים, והן משום שהיה מקום לפנות לבקשה לאיחוד משפחות, ולא כעתירה כוללנית, כדלקמן:
"באשר לטענה העיקרית, בדבר סכנה הנשקפת לעותרים באיזור. ועדת המאוימים בחנה את עניינם של העותרים והחליטה כי אין סימנים לסכנה הנשקפת לחייהם באזור; נהפוך הוא, הועדה אף ציינה בהחלטתה, כי קיים מידע שחלק מבני המשפחה ביקרו באזור. העותרים לא הציגו אינדיקציות אחרות, ואין איפוא מקום להתערבותנו בהחלטה זו. ועוד, בפני אשת העותר וילדיה הקטינים האפשרות לפנות בבקשה לאיחוד משפחות כפי שעשה אחיו של העותר 1. משקיים סעד חלופי, על העותרים למצותו. ובמישור השיפוטי מצוי הוא בגדרם של בתי המשפט לעניינים מנהליים, כיוון שהמדובר באיחוד משפחות של תושב קבע (ולא של אזרח)".[7]
לסיכום:
הסדרת מעמד למשתף פעולה נעשית בשתי דרכים. סייען שהוכר ע"י שירות הביטחון ואכן תרם משמעותית לביטחון המדינה, עובר ישירות למסלול המנהלת לשיקום סייענים. מצד שני, אנשים רבים שמאוימים באזור, וגם סייעו לישראל (או שהם מאוימים מסיבות אחרות), לא מוכרים בתור "סייענים" כאשר הקריטריונים להכרה בהם ע"י המנהלת, חסויים. אנשים אלו, יכולים לקבל אשרת שהייה באמצעות פניה לוועדת מאוימים הבוחנת מפעם לפעם את גדול הסיכון ובכלל זה את קיומו, אך הכרה באדם כמאוים, לא מעניקה לו אזרחות או כל תנאי, למעט אשרת שהייה זמנית. לכן, במצב כיום, מאוימים רבים המוכרים ע"י מדינת ישראל, יכולים אולי לשהות בארץ, אך ללא אפשרות לעבוד, ליהנות מזכויות סוציאליות ועוד. הנושא דנא טרם הוסדר באופן מלא לצערנו הרב. עם זאת, אנו סבורים כי רצוי מאוד להיעזר בעורך דין העוסק בענייני הסדרת מעמד בנושאים אלו.
עוד באתר:
לעמוד מדריך הסדרת מעמד לבן זוג זר
לעמוד מדריך הגירה לישראל
לעמוד מדריך אזרחות בישראל
[1]נעיר רק שבשנת 2005 מדינת ישראל כבר לא מחזיקה ברצועת עזה.
[2]בג"ץ 466/07 ח"כ זהבה גלאון מר"צ-יחד נ' היועץ המשפטי לממשלה, (פורסם בנבו), פסקה 3 לפסק דינו של כב' השופט א. גרוניס.
[3]בג"ץ 6230/08 פלונים נ' ראש ממשלת ישראל, (פורסם בנבו).
[4] החלטת ועדת השרים לענייני בטחון לאומי מס' ב/811 : שיקום סייענים.
[5]בג"ץ 4458/03 פלונים נ' ראש ממשלת ישראל, (פורסם בנבו).
[6]בג"ץ 11090/07 פלוני נ' שר הבטחון, (פורסם בנבו).
[7] בג"ץ 3466-05 פלונים נ' שר הביטחון, (פורסם בנבו).