כאשר בני זוג רוצים לסיים את מערכת היחסים ביניהם, עליהם לרוב להתגרש, כאשר בישראל הגירושין נעשים (לרוב) באמצעות תביעה לבית הדין הרבני או בית דין דתי רלוונטי (בהתאם לדתם של בני הזוג). אך כיצד בני זוג שנישאו במדינה זרה, יכולים להתגרש בישראל, אם אחד מהם הוא לא יהודי, כלומר גירושין בין יהודי ולא יהודי? או אם מדובר בשני בני זוג בני דתות שונות (כל אחד)? לשם כך קיים הליך הנקרא "התרת נישואין".
מהו אותו הליך? כיצד מנהלים הליך של התרת נישואין? ובכלל זה, כיצד מוסדרים דיני הנישואין והגירושין בישראל? וכיצד האופן בו הם מוסדרים הביא בכלל להליך הנקרא "התרת נישואין"?. על כל אלה להלן – עם דגש מיוחד לאזרחים זרים, ולדין החל עליהם במסגרת הליכי התרת נישואין.
דיני נישואין וגירושין בישראל:
גירושין ונישואין נערכים לפי הדין הדתי-אישי שחל על בני הזוג. כלומר, בישראל אין הפרדה בין דת למדינה בכל הנוגע לנישואין וגירושין. המקור לכך, מתחיל עוד לפני הקמת המדינה, אז בתקופת השלטון הבריטי, הוחל בישראל "דבר המלך במועצתו". האחרון, היה החקיקה שהוחלה בארץ ישראל, אשר קבעה שבכל הנוגע לדיני אישות, תוטל סמכות השפיטה על בתי דין מיוחדים של העדות הדתיות בארץ ישראל. מי הן אותן עדות דתיות? יהודים, מוסלמים, נוצרים, ודרוזים. אותן העדות הדתיות לא השתנו גם עם הקמת המדינה ובוודאי שלא היום.
הדין שקדם להקמת המדינה, נמשך גם בעת הקמתה, ואף הורחב בשנת 1953, אז חוקק חוק בתי הדין הרבניים, (נישואין וגירושין), התש"ג- 1953 (להלן: "חוק בתי הדין הרבניים"). החוק דנא קובע עד היום למעשה, כי נישואין וגירושין בין יהודים אזרחי ישראל, ייעשו מכוח הדין הדתי שחל עליהם, דהיינו ההלכה היהודית.
ומה באשר לאזרחים ישראלים שאינם יהודים? בעניינם, הדין זהה, שכן דבר המלך במועצתו שהוזכר לעיל, קיים עד היום הזה. לכן, בישראל ישנם גם בתי דין שרעים, שתפקידם לעסוק בגירושין ונישואין בין אזרחים ישראלים מוסלמים. כמו כן, ישנם בהתאמה גם בתי דין של בני הדת הנוצרית, ובתי דין של בני העדה (והדת) הדרוזית.
מכאן, שנקודת המוצא היא אזרחים ישראלים יכולים להינשא רק מכוח הדין הדתי שחל עליהם, ובני דתות שונות אינם יכולים להינשא בישראל (לכאורה). יתרה מכך, הדינים הדתיים בכל דת, מטילים איסורי חיתון במקרים שונים בהתאם להלכות הדתיות הרלוונטיות בכל דת ודת. אנו נתמקד אפוא בדת היהודית.
כאמור, גם מכוח הדין הדתי יהודי, חלים איסורים בכל הנוגע לנישואין וגירושין. ודוק: על פי ההלכה היהודית אדם שמוגדר בתור "כהן" איננו יכול לשאת אישה גרושה. יתר על כן, ממזרים אסורים בחיתון, וכן כאמור גם נישואי תערובת לא יכולים להתקיים בישראל, שכן ההלכה היהודית אינה מכירה בנישואין בין יהודי ללא יהודי, דוגמא נוספת היא נישואין בין חד מיניים שגם הם בוודאי לא מוכרים לפי הדין הדתי (אף אחד מהדינים הדתיים המוזכרים לעיל).
נעיר רק למען ספק, שאין בכל מה שהוסבר עד כה, כדי לגרוע מהזכות העומדת לכל אזרח ישראל לחיות עם בן או בת זוגו ולקיים חיי זוגיות מבלי להינשא. האיסור על נישואי תערובת למשל, הוא איסור דתי, דהיינו הדין הדתי לא מכיר בכך, ולכן אין היתכנות להינשא במקרים כאלו, אך אין כל איסור על זוגיות כמובן, מבחינה אזרחית במדינת ישראל.
סיכום ביניים, בישראל הסמכות היחידה לדון בענייני נישואין וגירושין עומדת רק לבית הדין הדתי, כאשר מדובר ביהודים, היא עומדת לבית הדין הרבני. נעיר גם כי גירושין ונישואין כוללים גם מזונות, כתובה, תביעת שלום בית ועוד.
נישואין אזרחיים בישראל:
הסברנו כי נישואין וגירושין בין יהודים ובכלל זה אזרחים ישראלים, יכולים להיערך מכוח הדין הדתי בלבד. דהיינו, מכל מה שהוסבר עד כה נובע כי בישראל אין אפשרות להינשא בנישואין אזרחיים, אך האומנם כך? התשובה היא בחיוב מצד אחד, אך גם בשלילה מצד שני, ננמק:
לכאורה, בישראל אין אפשרות להינשא בנישואין אזרחיים, שהרי נישואין וגירושין ייערכו רק על פי הדין הדתי אישי,[1] ברם, ישנה אפשרות להינשא בישראל בנישואין אזרחיים, אך נישואין אלו לא ייערכו במדינת ישראל אלא במדינה זרה.
בית המשפט העליון פסק בעבר כי בני זוג שנישאו במדינה זרה, ונישואיהם במדינה הזרה מוכרים בהתאם לדיניה, יוכלו להירשם בישראל במרשם האוכלוסין כנישואין לכל דבר ועניין. יתר על כן, פסיקת בית המשפט העליון קבעה כי רישום זוגות נשואים בנסיבות כאלו, יחול גם על בני זוג חד מיניים. כיום, לא מעט בני זוג ישראלים- יהודים ולא יהודים, נישאים במדינות זרות, כמו כן לא מעט בני זוג שאינם יכולים להינשא בישראל פועלים כך גם כן (לדוגמא: זוגות מעורבים, או זוגות חסרי דת ועוד). יתר על כן, לא מעט בני זוג נישאים במדינות זרות גם מטעמים אידאולוגיים, שכן רבים אינם מעוניינים להינשא לפי הדין הדתי. כך שנישואין אזרחיים כן מותרים בישראל, אך רק במתכונת המתוארת, כפי שגם תיאר בית המשפט העליון: "תוקף של נישואין שערכו בני זוג יהודים מחוץ לישראל, אפילו היו שני בני הזוג אותה שעה תושבי הארץ ואזרחיה, יקבע תוך התחשבות בכללי ברירת הדין המקובלים בישראל. על פיהם, הנישואין תקפים מבחינת הצורה (הדין הזר) ועל פי המהות (המשפט העברי), ועל כן הם נישואין תקפים (הן מבחינת ההיבט החיצוני והן מבחינת ההיבט הפנימי) בישראל. תוצאה זו מתבקשת גם על רקע מציאות החיים בישראל. אלפי יהודים, אזרחי המדינה ותושביה, מבקשים לממש את נישואיהם בדרך של נישואין אזרחיים המתבצעים מחוץ לישראל. זו תופעה חברתית שהמשפט צריך להתחשב עמה".[2]
גירושין מנישואין אזרחיים:
נישואין אזרחיים, במתכונת המתוארת, אינם נקיים מקשיים. לאמור, בניגוד למה שרבים חושבים, בני זוג המבקשים להתגרש לאחר שנישאו במדינה זרה, יצטרכו לעשות כן בישראל. לא זו בלבד, אלא שהם יצטרכו להתגרש על פי הדין הדתי שחל עליהם. דהיינו, אם בני זוג יהודים, שכשרים להינשא בארץ מכוח הדין הדתי- אישי מעוניינים להתגרש לאחר שנישאו במדינה זרה, יהיה עליהם לעשות את המסלול הרגיל. קרי: הגשת תביעה לבית הדין הרבני. הטעם לכך, הוא פשוט, שכן בישראל כאמור, נישואין וגירושין נערכים רק על פי הדין הדתי- אישי. כך שגם אם הנישואין האזרחיים הוכרו בישראל, עדיין הגירושין בארץ, צריכים להיערך מכוח הדין האישי, שהרי זו הסמכות הבלעדית שמוקנית לבתי הדין הדתיים.
מנגד, מה קורה במקרה שבו בני הזוג נישאו במדינה זרה היות והם אינם יכולים להינשא בישראל? במקרה כזה, הרי שאין תוקף לנישואין שלהם בארץ, משום שהדין הדתי-אישי כלל לא מכיר בעצם הנישואין. לדוגמא: נישואין בין יהודי לנוצרייה, או בין מוסלמי ליהודייה, אינם מוכרים על פי הדין המוסלמי או הנוצרי או היהודי. כך שאין לבני הזוג אפשרות להתגרש בארץ, משום שהם בעצם לא נשואים לכאורה- לפי הדין הדתי.
במקרה כזה, יש לפנות להליך הנקרא "התרת נישואין", וזאת מכוח חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק התרת נישואין"). כאמור, נישואין וגירושין בישראל נשפטים ע"י בתי הדין הדתיים. אך בתחום דיני המשפחה ישנה ערכאה משפטית נוספת, אזרחית הנקראת "בית המשפט לענייני משפחה".[3] לבית משפט זה, הסמכות לדון בכל עניין משפחתי, למעט "ענייני נישואין וגירושין". מכאן, שבענייני התרת נישואין אין לכאורה לבית הדין סמכות, משום שמראש מדובר בבני זוג שאינם יהודים או כאלו שאינם מוכרים כיהודים (או בני דתות שונות) על פי הדין הדתי. לכן, הסמכות לדון בענייני התרת נישואין מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה. כך גם סעיף 1 לחוק התרת נישואין קובע: "עניני התרת נישואין שאינם בשיפוטו הייחודי של בית דין דתי יהיו בשיפוטו של בית משפט לענייני משפחה (בחוק זה – בית המשפט) אלא אם כן על פי הוראות חוק זה נתונה סמכות השיפוט לבית דין דתי".
התרת נישואין אזרחיים- הלכה למעשה:
הליך התרת נישואין מתייחס למעשה לבני זוג שאינם יכולים להתגרש מכוח הדין הדתי אישי בישראל. למשל: מדובר בבני זוג מעורבים (מבחינה דתית), בני זוג שפסולים לחיתון מכוח הדין הדתי אישי, ועוד. בעבר, לפני שחוקק חוק התרת נישואין, היו צריכים בני הזוג להגיש בקשה לבית המשפט העליון, על מנת שזה ידון בשאלת הסמכות לדון בגירושין המתבקשים.[4] כיום, קיים הליך ספציפי, וזאת מכוח חוק התרת נישואין.
כאשר מוגשת בקשה להתרת נישואין, ואחד מבני הזוג הוא יהודי, נוצרי, דרוזי או מוסלמי, על סגן בית המשפט לענייני משפחה להעביר את הבקשה למתן חוות דעת ליו"ר בית הדין הדתי הרלוונטי. יו"ר בית הדין הרלוונטי חייב לחוות דעה האם לבית הדין הדתי הסמכות לדון בגירושין של בני הזוג, או שמא אכן ההליך הנכון הוא התרת נישואין (היות והנישואין כלל לא מוכרים מכוח הדין הדתי בהתאם לנסיבות). חוק התרת נישואין קובע כי בתוך 3 חודשים יש לקבל תשובה מיו"ר בתי הדין הדתי הרלוונטי, וככל שלא ניתנה תשובה או שמא ניתנה תשובה שאין צורך "בגירושין" (דהיינו מכוח הדין הדתי), אז ידון בית המשפט לענייני משפחה בתביעה להתרת נישואין.
אגב, ענייני התרת נישואין אזרחיים רלוונטיים גם לבני זוג חד מיניים, כך למשל נדון בפרשת "פלונים" שנדונה בבית המשפט לענייני משפחה. שם עלתה השאלה מה הדין שיחול על בני זוג מאותו המין אשר נישאו בקנדה, נרשמו בארץ כבני זוג נשואים, משרד הפנים סירב למחוק את הרישום שלהם משום שאין הליך בישראל (דאז) שאפשר גירושין של זוגות
חד מיניים. בית המשפט לענייני משפחה פסק כדלקמן: "אין צריך להרחיב ולומר כי נישואים חד מיניים בין שני גברים אינם מוכרים עפ"י דין תורה. לא זו אף זו, עפ"י הדין הדתי "משכב זכר" הינו אסור. לפיכך נישואים אלה אינם תקפים, הינם בטלים מעיקרם […] הפסיקה בבית הדין הרבני מלמדת כי בית הדין אינו מכיר בהיותם של בני זוג מאותו המין כעונים להגדרת בני זוג בכלל, לא כל שכן בני זוג נשואים [..] משהורה בג"צ על רישום הנישואין אין הדעת נותנת וסובלת כי התובעים אשר החליטו בהסכמה משותפת לפרק את קשר הנישואין יישארו כבולים זה לזה, הדבר נוגד את זכויות וחרויות הפרט, מנוגד לחוקי היסוד ולערכים בסיסים של צדק ושוויון. במקרה זה, אך טבעי כי בית המשפט ייעשה שימוש בסמכות הטבועה הנתונה לו ויורה על התרת הנישואין. בנסיבות אלה כאשר בית הדין הרבני נעדר סמכות לדון בתביעה ובכל מקרה אינו הפורום הנאות לדון בה, חובה על השופט היושב בדין להפעיל את הסמכות הנתונה לו וליתן לתובעים את הסעד לו עתרו. לפיכך הנני מורה על התרת הנישואין בין התובעים".[5]
עוד יוער, כי לאחר הגשת תביעה להתרת נישואין, בית המשפט לענייני משפחה יוכל לאשרה במקרים שבהם יש הסכמה, לחלופין הוא יוכל לדון בטעמי ההתנגדות כאשר זו קיימת. אך ברוב המוחלט של המקרים, ככל שאין בעיית סמכות, בקשה להתרת נישואין מתקבלת גם אם אין הסכמה בין בני הזוג.[6]
סיכום ביניים: כאשר מדובר בזוגות מעורבים, הדרך "להתגרש" היא לא באמצעות הדין הדתי, שכן האחרון מראש לא מכיר בתוקף הנישואין. הדרך היא באמצעות הגשת תביעה להתרת נישואין, כאשר הדיון בתביעה יחל לאחר קבלת חוות דעת מבית הדין הדתי.
התרת נישואין כאשר אחד מבני הזוג הוא אזרח זר:
אחת השאלות המהותיות הנוגעות לתביעות התרת נישואין, היא כאשר מדובר במקרים בהם אחד מבני הזוג הוא לא אזרח ישראלי. סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לדון בענייני התרת נישואין, נקנית בהתאם לאמור בסעיף 2 לחוק התרת נישואין, הקובע: "(א) בית המשפט מוסמך לדון בעניני התרת נישואין, לפי סעיף 1, בהתקיים אחת הזיקות האלה: (1) מקום מושבו של המשיב בישראל; (2) שני בני הזוג הם אזרחים ישראלים; (3) מקום מושבו של המבקש בישראל, ובלבד שהתגורר בה במשך שנה לפחות בסמוך להגשת הבקשה להתרת הנישואין; (4) מקום מושבו של המבקש בישראל, ובלבד שמקום מושבם המשותף האחרון של בני הזוג היה בישראל; (5) המבקש הוא אזרח ישראלי ומקום מושבו בישראל; (6) המבקש הוא אזרח ישראלי והתגורר בה במשך שנה במהלך השנתיים שקדמו למועד הגשת הבקשה להתרת הנישואין; (7) המבקש הוא אזרח ישראלי ונמצא בישראל במועד הגשת הבקשה להתרת הנישואין, ובלבד שבאותו מועד, במקום מושבם האחרון של בני הזוג לא ניתן לערוך גירושין על פי כל דין. (ב) לעניין סעיף זה, "מקום מושב", של אדם – המקום שבו נמצא מרכז חייו או מקום מגוריו הרגיל".
דווקא כאשר יש צורך בהליך של התרת נישואין, שכיחים המקרים שבהם מדובר בבני זוג שנישאו במדינות זרות, כאשר האחד מהם הוא לא אזרח ישראלי. מצד אחד, יש אפשרות שעומדת בפני בני זוג נשואים, להסדיר את מעמדם במדינת ישראל כאשר האחד מהם הוא נתין של מדינה זרה והאחר הוא אזרח ישראלי, זאת מכוח חוק האזרחות, התשי"ב- 1953, ובמיוחד בהתאם לסמכות המוקנית לשר הפנים מכוח סעיף 7 לאותו חוק. בנוסף, קיים נוהל הנקרא נוהל הנקרא "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי", ובהתאם לו גם נוהל מדורג שבסופו האזרח הזר יקבל אשרת שהיית קבע בישראל, וזאת במקרים שבהם מדובר באדם הנשוי לאזרח ישראל.
מצד שני, גם כאשר בני זוג נישאו במדינה זרה ועתה הם מעוניינים להסדיר את מעמדם, הרי שיכולים לקרות מקרים שבעת תקופת קיומו של ההליך המדורג (שנמשך לערך בין 6-5 שנים), יעלה הצורך להיפרד. במקרים כאלו, הרי שלא פעם יהיה צורך לפנות בתביעה להתרת נישואין אזרחיים.
ללמדנו, שחוק התרת נישואין מתייחס לסמכותו בהתאם לאחד הצדדים. קרי: כפי שעולה מלשונו של סעיף 2 לחוק התרת נישואין, דיי בכך לרוב שאחד מבני הזוג חיי במדינת ישראל או אזרח מדינת ישראל, כדי לקנות סמכות בתביעה להתרת נישואין.
סיכום:
הליכי התרת נישואין מתבקשים כאשר בני הזוג אינם יכולים למעשה להינשא במדינת ישראל. מדובר בהליך המתנהל בפני בית המשפט לענייני משפחה, כאשר גם בעת ניהול הליך התרת הנישואין, על בית המשפט לקבל חוות דעת מבית הדין הדתי הרלוונטי או אף משני בתי דין (ככל שמדובר בשני בני זוג בני דתות שונות). מדובר בהליכים לא פשוטים, המצריכים ידע וניסיון של העוסקים בהם, ולכן רצוי מאוד להיוועץ בעורך דין לענייני הסדרת מעמד בישראל/עורך דין משרד הפנים בטרם הגשתה של תביעה להתרת נישואים אזרחיים על כל השלכותיה.
[1] ראה סעיף 3 לחוק בתי הדין הרבניים.
[2] בג"ץ 2232/03 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א יפו, (פורסם בנבו), בפסקה 26.
[3] ראה: חוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ו- 1995.
[4] ראה האמור בבג"ץ 9476/96 מאיר סרגובי, עו"ד נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים, (פורסם בנבו), בפסקה 23.
[5] תמ"ש (ת"א) 11264-09-12 התובעים נ' משרד הפנים, (פורסם בנבו).
[6] תהן (טב') 15711-10-12 פלוני נ' פלונית, (פורסם בנבו). נטענה שם אומנם טענת סמכות, אך רצוי לעיין באסמכתאות אליהן מתייחס בית המשפט באותה פרשה, לעניין הסכמה או אי הסכמה להתרת נישואין.