הזכות להינשא מוכרת בעולם כזכות יסוד. בסע' 16 להצהרת זכויות האדם הבסיסיות של האו"ם נקבע כי "כל איש ואשה שהגיעו לפרקם, רשאים לבוא בברית הנישואין ולהקים משפחה, ללא כל הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת"[1].

 

בישראל קבע בג"צ, כי "הזכות למשפחה הינה אחד היסודות המרכזיים של הקיום האנושי. היא נגזרת מההגנה של כבוד האדם, מן הזכות לפרטיות, ומן ההגשמה של עקרון האוטונומיה של רצון הפרט, המצויה בגרעינו המהותי של מושג כבוד האדם"[2]

בישראל חל על נישואין וגירושין, כמו על שאר ענייני המעמד האישי, הדין הדתי, דבר המקים חובה להינשא בטקס דתי, וככל שמדובר ביהודים, בקידושין עפ"י דת משה וישראל. יצוין כי ישראל היא המדינה המערבית היחידה, הכופה על אזרחיה, דין דתי, בכל הנוגע למעמד אישי.

המשמעות המעשית של החלת החוק הדתי על ענייני מעמד אישי, היא העובדה, כי לא ניתן להינשא בישראל בהליך אזרחי.

 

חמור מכך: החובה להינשא לפי הדין הדתי, גורמת לכך, שקבוצות גדולות באוכלוסייה, מנועות מלהינשא, מאחר והדין הדתי אינו מאפשר להם זאת. עם קבוצה זו נמנים זוגות מעורבים (בן זוג אחד יהודי והשני לא), חסרי דת מוכרת, פסולי חיתון (כהן-גרושה, ממזרים)ובני זוג מאותו מין.

 

מלבד הזוגות שאינם יכולים להינשא מטעמי דת, קיימת קבוצת זוגות, אשר, למרות שיש באפשרותם להינשא, בחרו שלא לעשות כן,  מסבות שונות, בין בשל סיבות אידאולוגיות הקשורות להשקפת העולם של אותם זוגות על "מוסד הנישואין" או על "הממסד הדתי בישראל" ובין בשל סיבות פרקטיות, המתייחסות לחשש שהנישואין יגרמו לאבוד זכויות סוציאליות .

 

לכל אותן קבוצות אנשים, המנועים עפ"י הדת להינשא, או שאינם רוצים להינשא, היה צורך למצוא פתרון, ובמשך השנים התפתחו שתי חלופות עיקריות:

החלופה הראשונה – הזוגות הנ"ל חיים כידועים בצבור

החלופה השנייה – הזוגות הנ"ל נישאים בנישואין אזרחיים מחוץ למדינה

לכל אחת מהחלופות הנ"ל יש יתרונות וחסרונות המיוחדים לחלופה.

 

החלופה של חיים כידועים בציבור

ידועים בציבור הם בני זוג המקיימים בפועל מסגרת משפחתית, אך אינם נשואים זה לזו.  אין במשפט הישראלי הגדרה כוללת, המפרטת תנאים ברורים, שעל פיהם ניתן לדעת בוודאות מראש, האם בני הזוג יוכרו כידועים בצבור.

 

יתר על כן, עפ"י הפסיקה המונח "ידועים בצבור" איננו סטטוס (כדוגמת המונח "נשואים"), ולכן על מנת להיחשב כידועים בצבור יש לפנות לביהמ"ש ולהוכיח לו בראיות מספיקות, כי אכן בני הזוג מקיימים את הדרישות החיוניות לצורך הכרה בהם כידועים בצבור.

 

הפסיקה   קבעה,  כי הגדרת בני זוג כידועים בציבור קשה כ"קריעת ים סוף"^[3], ועל הטוען לקיומה

של מערכת יחסים זו, להוכיח שני תנאי סף מצטברים והם: (א) חיי משפחה; (ב) וניהול משק בית משותף. את כללי הסף הנ"ל לא ניתן לבחון באמצעות כללים נוקשים ואחידים , ויש לבחון כל מקרה ונסיבותיו לגופם, לאור העקרונות המנחים שהתוותה הפסיקה".

 

כל אחד מהרכיבים הנ"ל מעלה אין ספור מצבים אפשריים, שמשקלם נקבע על סמך התייחסות למכלול הנסיבות, שעל פיהם יקבע ביהמ"ש אם יש להכיר בבני הזוג שבפניו כידועים בציבור.

למשל הרכיב של "ניהול משק בית משותף"  יכול לעורר שאלה כמו: האם החיים ביחד מחייבים, כתנאי בל יעבור, חיים תחת קורת גג אחד, או האם בנסיבות מסוימות, ניתן להכיר בבני זוג כידועים בציבור  גם אם כל אחד מהם חי בדירה אחרת.

 

הרכיב של "חיי משפחה" יכול לעורר שאלה כמו,  האם החיים המשותפים עפ"י ההגדרה הנ"ל מחייבים בהכרח קיום חיי אישות, או האם גם בהעדר חיי אישות, ובהתקיים נסיבות אחרות, יכירו בבני הזוג כידועים בצבור.

 

שאלות אחרות מתייחסות לפרק הזמן הדרוש לחיות חיים משותפים על מנת להיחשב כידועים בצבור וכך הלאה והלאה. למעשה מספר השאלות, הוא לא פחות ממספר בני הזוג החיים כידועים בציבור, שהרי לכל בני זוג אפיונים המיוחדים להם.

 

העדר הגדרה כוללת וממצה לשאלה מתי יוכרו בני זוג כ"ידועים בציבור", העובדה כי מדובר במצב עובדתי ולא בסטטוס, וחוסר היכולת לדעת מראש בוודאות, האם בימ"ש יכיר בבני הזוג כידועים בציבור, טומנים את הקושי הראשון בחלופה זו.

 

 יובהר כי הקושי הנ"ל, הוא קושי פרקטי ולא תאורטי: בני הזוג מגיעים  בדר"כ מגיע לבימ"ש, כאשר יש מחלוקת, אם חייהם המשותפים הם אכן חיי "ידועים בציבור". המחלוקת יכולה להיות בין בני הזוג לבין צד ג', בדר"כ רשות או מוסד, ממנו דורשים בני הזוג לקבל זכויות המגיעות על פי חוק לבני זוג, או מחלוקת בין בני הזוג לבין עצמם. מחלוקת כזו מתרחשת בעיקר בזמן פרידה.

 

פן נוסף של הקושי הנ"ל מתייחס לנקודת הזמן בו ניתן לראות את בני הזוג, כבני זוג ידועים בציבור.  בעוד שמועד הכניסה לחיי נישואין לא יכול להיות שנוי במחלוקת (המועד המדוייק רשום בתעודת הנישואין), הרי המועד בו ניתן לראות אדם כמי שנכנס לתוך מוסד "ידוע בצבור" דורש ראיות, משתנה מעניין לעניין ודורש פסיקה של בימ"ש.

 

העדר אירוע מכונן (כמו טקס נישואין) ההופך את הסטטוס של אדם לבן זוג ידוע בצבור, הצורך להתחשב בסה"כ הגורמים המרכיבים את חיי בני הזוג, כמו גם הצורך להוכיח בפני בימ"ש התקיימותם של גורמים רלוונטיים, על מנת לקבל הכרה של ידועים בציבור,  מקשים על מי שבחר בחלופה זו.

זכויות הידועים בצבור

זכויותיהם של הידועים בצבור הינם תוצר של חקיקה ובעקר פסיקה, שהחילה, בתהליך שהחל סמוך לקום המדינה, ואשר נמשך שנים רבות,  את זכויות בן הזוג הנשוי על בן הזוג הידוע בצבור, בתחומים שונים, שהשתרעו והתרחבו עד שהקיפו את מכלול תחומי החיים הכלכליים והאישיים.

 

הקושי הרובץ לפתחם של אלו שבחרו בחלופה זו, הוא כי לא קיימת כל קביעה גורפת, בין בחקיקה ובין בפסיקה, הקובעת שוויון בין קבוצת הידועים בצבור לבין קבוצת הנשואים.

ההכרה שנותן בימ"ש לבני זוג כ"ידועים בצבור" מתייחסת רק לעניין הנדון בפניו, ואיננה הצהרה ומתן גושפנקא שאפשר להשתמש בו לכל דבר ועניין.

 

פרידה של בני זוג "ידועים בצבור"

לעניין פרידת בני זוג ידועים בציבור, יש להבחין  בין שתי מערכות יחסים.  הראשונה: יחסים בין בני הזוג הידועים בציבור לבין צדדי ג'. השנייה – יחסי  בני הזוג הידועים בצבור בינם לבין עצמם.

 

ביחס למשור הראשון – בני זוג ידועים בצבור לא נרשמו ככאלה בפני שום גורם.  לכן אין כל צורך באקט פורמלי, המקביל לטקס הגירושין,  כדי לציין את הפרידה.

 

לעומת זאת, במשור השני – ביחסים בין בני הזוג לבין עצמם, מתעוררות   כל הסוגיות הקשורות לרכוש ולהורות, המוכרים מגירושין בין בני זוג שהתגרשו כדת משה וישראל.

 

באם חתמו בני הזוג על הסכם שאושר ע"י בית המשפט למשפחה, יהווה ההסכם בסיס לקביעת הסדרי הרכוש לאחר הפרידה. ואולם אפילו לא נחתם הסכם כנ"ל, מסדיר ביהמ"ש את ענייני המזונות וחלוקת הרכוש.

 

הסוגיות המתעוררות במועד הפרידה מתעוררות בעיקר בעניינים הבאים:

מזונות קטינים – בעניין זה חל הדין האישי.

 

מזונות – הצורך במזונות במקרה של פרדת בני זוג "ידועים בצבור" הוא פועל יוצא  מהעובדה, כי אין צורך בכל אקט פורמלי להתרת הקשר. " במקרה של ידועים-בציבור, צד מעוניין עשוי לסיים את הקשר באופן חד-צדדי ומידי…. כאשר מדובר בידועים-בציבור שהתקיים ביניהם דפוס של תלות כלכלית, משמעותה של הפסקה מידית של המחויבות הכלכלית, עם התערערות היחסים, תהיה בפגיעה קשה בבן-הזוג התלוי כלכלית. במקרה שמדובר בבן-זוג המתגורר בדירה השייכת לבן-הזוג האחר, תהיה זו פגיעה קשה במיוחד, שכן בן-הזוג 'התלוי' עשוי להיות מסולק מידית מדירת המגורים, בטרם התארגן כלכלית, באופן שיאפשר לו השגת מדור חלופי. על רקע מצב דברים זה, נראה לי כי שיקולים של הגינות, הגנה על צדדים חלשים והנכונות המודרנית להגן על הסתמכות, הגם שלא גובתה בהסכם מפורש, מחייבים לאפשר חיוב בעל אופי של מזונות משקמים גם במקרים של ידועים-בציבור" [4]

 

חלוקת רכוש – אצל בני זוג נשואים, די בעצם החיים המשותפים להוכחת כוונת השיתוף. אצל ידועים בציבור, חזקת השיתוף מתייחסת רק לשיתוף בנכסים המשמשים את בני הזוג בחיי היום יום , או נכסים שנרכשו על ידם במשותף. לצורך החלת השיתוף על נכסים אחרים, יש צורך בראיה נוספת, שתעיד על כוונת שיתוף בנכס המסוים.

המגורים המשותפים אינם הופכים את הרכוש הפרטי של מי מהצדדים למשותף, אבל עצם אורך התקופה של המגורים המשותפים מהווה אחד ממכלול השקולים אותם בוחנים, על מנת לקבוע אם היתה כוונת שיתוף[5].

 

החלופה של נישואין אזרחיים

 

נישואים אזרחיים הם נישואים, שהמעמד הפורמלי ניתן להם על ידי נציג רשות אזרחית,  ולא על ידי נציג מוסד דתי. מאחר, וכאמור, בארץ תחום הנישואין נשלט ע"י הרבנות, ואין כל נציג אזרחי המוסמך לאשר נישואין, ממילא נשואים כנ"ל אינם יכולים להיערך בארץ, והם חייבים להיערך בחו"ל בלבד.

הנישואין יכולים להיערך באמצעות נוכחות פיזית של הצדדים, בפני רשות מוסמכת בחו"ל, או באמצעות משלוח יפוי כח לחו"ל (נישואי פאראגוואי).

 

תוקפם בארץ של הנישואין האזרחיים

לעניין תוקפם של נישואין אלה נקבע בפסיקה, כי באם הנישואין האזרחיים בוצעו ע"י רשות מוסמכת, במדינה בה הם נערכו , חובה על פקיד הרישום במשרד הפנים, לרשום נישואין אלה. אבל הרישום הנ"ל הינו רק אקט פורמלי, ואין בו כדי לקבוע, כי לנישואין הנ"ל יש תוקף חוקי על פי חוקי מדינת ישראל.[6]

 

עד היום נמנעו ביהמ"ש , ובעיקר ביהמ"ש העליון, מלקבוע הלכה מחייבת, לגבי התוקף המהותי של נישואין אזרחיים, ומה מעמדם על פי המשפט הישראלי.

זכויות בני הזוג שנשאו בחו"ל

משקבעה הפסיקה, כי הרישום במשרד הפנים, אינו מצביע על כך שהנשואים תקפים בישראל, ואין ברישום כל כוונה לגרום לכך, שמעמד בני הזוג שנשאו בנישואין אזרחיים יהיה מקביל למעמד בני הזוג שנשאו בארץ על פי דת משה וישראל, נשאלת השאלה, מה מקור הזכויות הכלכליות והאחרות, המוקנות לבני זוג שנשאו בחו"ל.

 

לכאורה, בהעדר קביעה הנותנת תוקף משפטי לנישואין הנ"ל,  מקור הזכויות של בני זוג שנשאו בחו"ל, נשאב מאותו מקור שממנו נשאבו זכויות בני זוג ידועים בצבור, קרי חקיקה ופסיקה רלוואנטיים.

 

בפרקטיקה, נראה שהשאלה למקור הזכויות, היא בעקר שאלה תאורטית, ולא שאלה מעשית. בדר"כ הגופים ו/או המוסדות המקנים זכויות לבן זוג נשוי, יקנו את הזכויות הנ"ל מכח הרישום בתעודת הזהות.

ברובריקה המופיעה בתעודת הזהות, המתייחסת למצב האישי, נרשם מעמדו האישי של האדם (נשוי, גרוש), ללא פירוט מכוח מה נרשם המעמד הנ"ל, האם מכוח נישואין כדת משה וישראל, או מכוח תעודת נישואין שניתנה ע"י פקיד מוסמך בחו"ל. יש להניח כי הפקיד המטפל במוסד הרלוונטי יסתפק ברישום בתעודת הזהות, ולא ידרוש את המסמכים מכוחם נרשם הסטטוס "נשוי".  כך שמבחינה מעשית, בכל הקשור לזכויות ממוניות המוענקות לבני זוג ע"י מוסדות וגופים שונים, מעמד הנשוי כדמו"י והנשוי בנישואין אזרחיים דומה.

 

גם הקושי של אתור המועד בו החל הקשר, קושי שכאמור לעיל, בן הזוג הידוע בציבור צריך להתמודד אתו, לא מתעורר במקרה של נישואין אזרחיים, מאחר ובני הזוג אוחזים במסמך רשמי המעיד על נשואיהם, והמציין את תאריך הנישואין.

 

פרידה של בני זוג שנשאו בנישואין אזרחיים

בנגוד לידועים בצבור, שפרידתם אינה כרוכה באקט פורמלי כלשהו, שהרי לא נרשמו כנשואים, הנשואים האזרחיים מחייבים גט או התרת הנישואין, והשאלה הנשאלת היא, מהי הערכאה שתתיר את נשואיהן.

בעניין זה יש להבדיל בין מספר מצבים:

"נישואין אזרחיים" של יהודים תושבי הארץ ואזרחיה, שנשאו מחוץ למדינה, אף שלא היתה מניעה כי ינשאו כדמו"י.- בג"צ בשיתוף פעולה עם ביה"ד הרבני הגדול  [7] קבע, כי למרות שבני הזוג לא נשאו כדת משה וישראל, הם נשואים עפ"י הלכת "בני נח".  קבוצה המהווה חלק מהמשפט העברי, והם זקוקים לפס"ד המצהיר על גירושם.  הסמכות למתן פס"ד הצהרתי כנ"ל  נתונה לביה"ד הרבני.

 

יהודים תושבי הארץ ואזרחיה, שנשאו  על אף שהיתה מניעה כי ינשאו כדמו"י – פסולי חיתון (למשל כהן וגרושה) –נשואיהם אומנם אסורים עפ"י התורה,  ואולם למרות זאת הנישואין תופסים, ולכן ביטולם דורש מתן גט של ביה"ד הרבני.

 

נישואין של  בני זוג בעלי דת שונה או חסרי דת – על מקרה זה חל חוק התרת נישואין[8]

 

נישואין של בני זוג יהודים מאותו מין –  בהתאם לפסיקה, רק כאשר בית דין דתי מכיר בנישואין של בני דתות שונות, הוא רוכש סמכות לדון בעניינם. לשיטתו של ביה"ד הרבני נשואים של בני זוג מאותו מין, הם נישואין בטלים מעיקרם, ולכן אין לו סמכות לדון בהתרתם[9] . הפסיקה קבעה כי במקרה זה על הצדדים לפנות לבימ"ש לענייני משפחה, רצוי באמצעות עורך דין הסדרת מעמד, ולבקש פס"ד הצהרתי המצהיר על הפסקת הקשר.[10]

 

עניינים אחרים שהם תוצר של  פרידה

כמו בין בני זוג שנשאו עפ"י דת משה וישראל, וכמו בני זוג ידועים בציבור, כך גם בני זוג שנשאו בנישואין אזרחיים בחו"ל, מתמודדים בעת הפרידה עם כל הסוגיות הקשורות לרכוש ולהורות.

 

גם במקרה זה, באם חתמו בני הזוג על הסכם שאושר ע"י בית המשפט למשפחה, יהווה ההסכם בסיס לקביעת הסדרי הרכוש לאחר הפרידה. ואולם אפילו לא נחתם הסכם כנ"ל, מסדיר ביהמ"ש את ענייני המזונות וחלוקת הרכוש.

 

ההלכות החלות על פרידת בני זוג שנשאו בחו"ל, דומות להלכות החלות על פרידת ידועים בצבור

 

מזונות קטינים – בעניין זה חל הדין האישי

 

מזונות – גם בסיום הנישואין האזרחיים, כמו בסיום הקשר בין בני זוג ידועים בציבור,  מוכר החיוב  במזונות. בימ"ש עליון קבע כי עצם ההתקשרות בין הצדדים בנישואין אזרחיים, מלמד על קיום חוזה ביניהם, חוזה מכח התנהגות[11] ביסוד חוזה כזה, כמו בכל חוזה אחר, עומדת חובת תום הלב. הזכויות והחובות של הסכם כזה, המושתת על תום לב,  מבטאות את תפיסתה של החברה הישראלית בדבר התנהגות הוגנת, לרבות תמיכה כספית של בן זוג אחד בשני, שנועדה להבטיח את רמת חייו של בן הזוג ולאפשר את שיקומו לאחר הפרידה הפיזית בין הצדדים;

 

חלוקת רכוש – באם הצדדים לא ערכו הסכם ממון חל עליהם הסדר איזון המשאבים שבס' 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג. החוק מבחין בין נכסים שנצברו בתקופת הנישואין (ללא הבחנה ע"ש מי נרשמו) לנכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין. איזון המשאבים מתייחס לנכסים שנצברו בתקופת הנישואין בלבד, זכויות וגם חובות. מעבר לכך, יכול בן זוג לטעון לשיתוף בנכס ספציפי מכח הדין הכללי. אפשרות זו חלה גם על נכסים "חיצוניים" להסדר איזון המשאבים, לרבות נכסים הרשומים על שמו של בן הזוג השני ושהיו בבעלותו ערב הנישואין

 

[1] UN. Universal Decleration of Human Rigts התרגום לעברית לקוח מפרסומי הכנסת מרכז המחקר והמידע

[2] בג"צ 2256/06 ח"כ נטע דבורין ואח' נ' שרות בתי הסהר ואח' תק-על 2006 (2) 3564

[3] ע"א 42/65 דרדריאן נ' עמידר, פ"ד יט(3) 259,261.

[4] ליפשיץ, "נשואים בעל-כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים-בציבור", עיוני משפט כה 741, 830 (2002)).

[5] תמש (ת"א) 3028-08-12 ל. ב נ' א.ג (פורסם בנבו 30.6.15).

 

[6] בג"צ 143/62 פונק שלזינגר נ' שר הפנים פד"י יז 225, בג"צ 3045/05 יוסי בן ארי נ' מנהל האוכלסין במשרד הפנים (פורסם באתר ביהמ"ש העליון 21.11.06, בג"צ 4916/04 10660/05

[7] בג"צ 2232/03 פלונית נ' ביה"ד האזורי לעבודה

[8] חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), תשכ"ט-1969

[9] תה"ן 52224-11-13 פלונים

[10] סע' 9 לעיל

[11] רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני

דרג עד כמה התוכן הועיל לך