מבוא:

דיני הנישואין והגירושין בישראל הם נושא מורכב מאוד, שמעלה לא אחת שאלות קשות המערבות מוסר, ומשפט. אותה מורכבות, נובעת בעיקר מסיבה אחת מאוד פשוטה, והיא כי בישראל הנישואין והגירושין נערכים רק על פי הדין הדתי- אישי שחל על שני בני הזוג, מה שגם מותיר בני זוג רבים ללא אפשרות להינשא, וגם למעשה פוגע בהרבה בני זוג, שמטעמים אידאולוגיים אינם מעוניינים להינשא על פי הדין הדתי (אשר יש האומרים כי הוא ארכאי וגם פוגעני כלפי זכויות נשים ובכלל).

במהלך השנים, נוצרו מספר אפשרויות להינשא בישראל, שכל תכליתן הוא עקיפת הדין הדתי- אישי, במאמר שלהלן נדון באחת האפשרויות, הנקראת "נישואי פרגוואי", על יתרונותיה וחסרונותיה, כפי שיוסבר להלן:

כיצד ניתן להינשא ולהתגרש בישראל?

כאמור, בישראל הדין האישי- דתי הוא אשר חל על בני הזוג אשר ברצונם להינשא או להתגרש. כך שכאשר מדובר בבני זוג יהודים, אזרחי ישראל, הסמכות הבלעדית לדון בעניינם מוקנית לבית הדין הרבני. למעשה, האוטונומיה שנמסרה לבתי הדין הדתיים (כאשר הכוונה היא לא רק לבתי דין רבניים, אלא גם לבתי הדין השרעים, והנוצרים), הייתה קיימת עוד לפני הקמת המדינה. אז קבע דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947, בסעיף 51, כי "יהא השיפוט בענייני המעמד האישי, בהתאם להוראות חלק זה, מסור לבתי דין העדות הדתיות".

עם הקמת המדינה, המשיך הדין שהיה חל על ארץ ישראל המנדטורית, לחול גם על מדינת ישראל הצעירה, בשינויים המתחייבים, וזאת בהתאם לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח- 1948, שלמעשה החילה דין רציפות על המשפט הבריטי שהיה קיים בארץ, כך קבע סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון: "המשפט שהיה קיים בארץ-ישראל ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) יעמוד בתקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה לפקודה זו או לחוקים האחרים שיינתנו על ידי מועצת המדינה הזמנית, או על פיה ובשינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה".

בשנת 1953, חוקקה הכנסת את חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן: "חוק בתי הדין הרבניים") במסגרתו נקבע בסעיף 1 כי "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים". לשם השלמה, נקבע בסעיף 2 לחוק זה, כי "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה".

מכאן, המסקנה והדין הרלוונטי כיום, הוא שכאשר בני זוג יהודים מבקשים להינשא, או להתגרש, עליהם לעשות זאת מכוח הדין האישי- דתי החל עליהם. מנגד, היות והדין האישי- דתי הוא שחל על אזרחי ישראל שברצונם להינשא או להתגרש, הרי שכאשר מדובר למשל בבני זוג בני דתות שונות, או בני זוג חד מיניים, אין להם אפשרות חוקית כיום להינשא במדינת ישראל (!).  הסיבה לכך היא שהדין הדתי (לרבות הדין המוסלמי והנוצרי) אינם מכירים באפשרות לעריכת נישואי "תערובת". כלומר, נישואין הנערכים בין בן דת אחת לאחרת. או אז, האפשרות העומדת לבני זוג בני דתות שונות להינשא, היא לבצע המרת דת (כלומר על אחת מבני הזוג לעשות זאת), או להינשא בנישואין אזרחיים, כפי שיוסבר בהמשך. כמו כן, נעיר שהמרת דת אינה רלוונטית לבני זוג מאותו המין, אשר שום דת אינה מכירה במתכונת כזו של "נישואין" מלכתחילה, אלא אף רואה בכך "חטא חמור". כך שלגבי זוגות חד מיניים, האפשרות העומדת להם היא להינשא במדינה זרה המכירה בנישואין כאלו, או לחיות בתור ידועים בציבור (אפשרות שעומדת לכל בני הזוג באשר הם).

כאשר נשאלת השאלה כיצד ניתן למעשה להתחתן ולהתגרש בישראל, נראה כי התשובה היא על פי הדין הדתי כפי שהוסבר, או באמצעות עריכת נישואין אזרחיים. אך דרך נוספת שקיימת גם כן, נוגעת לבני זוג חסרי דת,  אשר יכולים להירשם בתור "באים בברית הזוגיות", מכוח חוק ברית הזוגיות לחסרי דת, תש"ע-2010. החוק דנא, חל רק על בני זוג ששניהם חסרי דת בלבד, דהיינו אחוז די קטן מאוכלוסיית ישראל.

מהם נישואין אזרחיים?

האפשרות המוזכרת, העומדת לבני זוג להינשא בישראל היא כאמור עריכת "נישואין אזרחיים", אך אין מדובר בהליך המוכר באמת במדינת ישראל, שכן חוק בתי הדין הרבניים קובע כאמור כי נישואין וגירושין נערכים על פי הדין הדתי. אז במה אמורים הדברים? פסיקת בית המשפט העליון, אפשרה במהלך השנים להירשם כבני זוג במרשם משרד הפנים, ובכך יצרה מסגרת לנישואין אזרחיים במדינה זרה, שלאחריהם יכולים בני הזוג להירשם במדינת ישראל בתור "נשואים", ללא כל קשר לדתם, או למיניותם (וכן האפשרות עומדת גם כאמור לבני זוג מאותו המין). לאמור, בית המשפט העליון קבע כי הרישום במשרד הפנים הוא דקלרטיבי, תוך מתן הכרה לעובדה כי רבים הם בני הזוג המבקשים להינשא במדינות זרות.

הלכה משפטית חשובה זו נקבעה בפרשת "בני נוח"[1], באותה פרשה דובר על שני בני זוג יהודים, שיכולים היו להינשא לפי הדת היהודית, אך הם בחרו להינשא במדינה זרה, הם נרשמו במשרד הפנים כנשואים, או אז עלתה השאלה מה תהיה מתכונת הגירושין שתחול עליהם. כדי להשיב על השאלה הזו, היה צריך בית המשפט העליון לדון בכלל בעצם חוקיות הנישואין של אותם בני זוג, כך נקבע: "מכאן שתוקף של נישואין שערכו בני זוג יהודים מחוץ לישראל, אפילו היו שני בני הזוג אותה שעה תושבי הארץ ואזרחיה, יקבע תוך התחשבות בכללי ברירת הדין המקובלים בישראל. על פיהם, הנישואין תקפים מבחינת הצורה (הדין הזר) ועל פי המהות (המשפט העברי), ועל כן הם נישואין תקפים (הן מבחינת ההיבט החיצוני והן מבחינת ההיבט הפנימי) בישראל. תוצאה זו מתבקשת גם על רקע מציאות החיים בישראל. אלפי יהודים, אזרחי המדינה ותושביה, מבקשים לממש את נישואיהם בדרך של נישואין אזרחיים המתבצעים מחוץ לישראל. זו תופעה חברתית שהמשפט צריך להתחשב עמה".[2]

ההלכה דנא, יושמה לימים גם בעניינם של בני זוג מאותו המין, דהיינו האפשרות להינשא בנישואין אזרחיים במדינה זרה, ולאחר מכן להירשם כזוג נשוי במדינת ישראל, רלוונטית גם לבני זוג מאותו המין. כך נקבע בפרשת יוסי בן ארי, בין היתר לעניין תקפות מרשם האוכלוסין: "הננו מחליטים כי במסגרת מעמדו הסטטיסטי-רישומי של מרשם האוכלוסין, ועל רקע תפקידו של פקיד הרישום כמאסף חומר סטטיסטי לצורך ניהול המרשם, על פקיד הרישום לרשום במרשם האוכלוסין את העולה מהתעודה הציבורית המוגשת לו על ידי העותרים, לפיה העותרים נשואים. איננו מחליטים כי בישראל מוכרים נישואים בין בני אותו מין; איננו מכירים בסטטוס חדש של נישואים אלה; איננו נוקטים כל עמדה באשר להכרה בישראל של נישואין בין בני אותו מין הנערכים מחוץ לישראל (בין תושבי ישראל ובין בין מי שאינם תושבי ישראל)".[3]

סיכום ביניים, כיום מוכרת האפשרות להינשא במדינה זרה, כאשר המדינות הפופולריות לכך הן קפריסין (בשל האפשרות החוקית הקיימת שם, וכן בשל הקרבה למדינת ישראל), צ'כיה, וגם קנדה (שם ניתן גם לערוך טקס נישואין בין בני זוג מאותו המין). עם זאת, גם כאשר בני זוג נישאים בנישואין אזרחיים, נשאלת השאלה כיצד ניתן לערוך ביניהם טקס גירושין?

התשובה לשאלת נחלקת למעשה לשתי תשובות משנה, אך בטרם נבהיר את הנקודה הבאה: המונחים נישואין וגירושין, הם מונחים דתיים, הגם שנהוג להשתמש בהם גם בהקשרים לא דתיים בעליל (לדוגמא: כאשר מדובר בבני זוג מאותו המין), לכן זו נקודת המוצא להלן. עתה, לעניין "הגירושין", ככל שמדובר בבני זוג מאותה דת, שרשאים להינשא גם על פי הדין הדתי- אישי במדינת ישראל (לדוגמא: בני זוג יהודים) או אז, יהיה עליהם "להתגרש" על פי הדין הדתי, דהיינו באמצעות הגשת תביעה לבית הדין הרבני.

מנגד, ככל שמדובר בבני זוג לא מאותה דת, אז אופן הגירושין לא ייקרא למעשה גירושין, אלא יהיה עליהם לפתוח בהליך הנקרא "התרת נישואין", בהתאם לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), התשכ"ט-1969. במסגרת הליך זה, יש לפנות לבית המשפט לענייני משפחה אשר לו המסכות לכך (בסייגים מסוימים שלא יורחבו במסגרת מאמר זה).

מהם נישואין פרגוואי?

עד כה, הסברנו מהם נישואין אזרחיים וכיצד ניתן לערוך אותם. בשפה אחרת, נוכל לומר כי הצגנו את המסגרת החוקית הקיימת כיום לנישואין אזרחיים. עם זאת, במסגרת האפשרות לערוך נישואין אזרחיים, ישנה אופציה נוספת, ומעניינת שלעצמה, הנקראת "נישואיי פרגוואי". בדומה לנישואין בקפריסין למשל, נישואי פרגוואי הם נישואין הנערכים במדינת פרגוואי (הנמצאת בדרום אמריקה). השונה והמעניין בנישואין אלו, שבניגוד לנישואין במדינות אחרות (למעט אל סלבדור) אין צורך בהתייצבות שני בני הזוג לצורך קיום טקס נישואין בפרגוואי, אלא דיי בהתייצבותו של בן זוג אחד. לאחר הנישואין, יש גם להירשם בפרגוואי, כנשואים בספר הנישואין במדינה (אחרת ייתכן ולא ניתן יהיה להכיר בארץ בנישואין אלו).

בעבר אגב, גם לא היה צורך בהתייצבות בני הזוג, אלא שאפשר היה לקיים את הנישואין "בהתכתבות", ובהיעזרות במיופה כוח (עורך דין העוסק בסוגייה ברוב המקרים) בפרגוואי, כדי לקבל תעודת נישואין כשרה אשר קיבלה הכרה במדינת ישראל, בכל הנוגע לרישום בני הזוג במשרד הפנים כזוג נשוי. כיום לא ניתן לעשות כן, בין היתר משום שבתי המשפט בישראל קבעו כי נישואין מסוג זה, פשוט אינם תקפים (כלומר- כאשר אף אחד מבני הזוג לא מתייצב בפרגוואי עצמה).

מהי המסגרת הנורמאטיבית לנישואי פרגוואי?

למעשה, נישואי פרגוואי הם עוד דרך להינשא במדינת ישראל בנישואין אזרחיים במדינה זרה, ולאחר מכן להירשם במשרד הפנים כבני זוג נשואים. אך יש לאמור בהגינות כי בית המשפט העליון במדינתנו נמנע עד היום מלהביע עמדה שלילית על מתכונת הנישואין בנישואי פרגוואי, הגם שהוא הכיר באפשרות להירשם כאמור כזוג נשוי. מנגד, בחר בית המשפט להחיל על מתכונת הנישואין את דיני החוזים, על מנת להימנע מהכרעה מפורשת לגבי "נישואין אזרחיים" בכלל, בשל הקושי, והיעדר הקונצנזוס החברתי הקיים בנושא. כך נאמרו הדברים בפרשת פלונית: "מסקנתי הינה אפוא כי עקרונית אין דבר בדיני הסטטוס העוסקים בתוקף הנישואין, ואין דבר בתקנת הציבור הישראלית החלה בתחום דיני החוזים, המונעים החלתם של דיני החוזים על היחסים בין בני-זוג, אזרחי המדינה ותושביה שנישאו מחוץ לישראל בנישואין אזרחיים, בכלל, ועל חובת המזונות, בפרט. על-כן גם אם נניח – בלא לפסוק בדבר – כי הנישואין האזרחיים אינם תופסים ואינם יוצרים סטטוס של נישואין, עדיין יש מקום להחיל על המצב העובדתי שנוצר עקב הנישואין האזרחיים את דיני החוזים. מטרתה של החלה זו הינה לבחון את הזכויות והחובות אשר דיני החוזים מכירים בהן כנגזרות מהמצב העובדתי של נישואין אזרחיים בין בני-זוג, אזרחי הארץ ותושביה, שנערכו מחוץ לישראל".[4] באותה פרשה נקבע כי בין אם נישאו בני זוג בנישואי פרגוואי, ובין אם בנישואין אזרחיים אחרים, יהיה צורך להחיל על מערכת היחסים את עיקרון תום הלב, לצורך החלת חובת תשלום דמי מזונות.

בפרשה אחרת (פלונית גם כן)[5], קבע בית המשפט העליון כי ככל שבני זוג נישאו במדינה זרה, לרבות באמצעות "שלוח", יש להכיר בנישואין (לצרכי רישום בלבד), כל עוד הנישואין מוכרים במדינה בה נערכו, כך יפים הדברים: "כאשר עסקינן בנישואים אזרחיים בין יהודים בעלי כשרות להינשא זה לזה, תוקפם מבחינת צורת הנישואים (טקס אזרחי) ייבחן לפי החוק במקום עריכתם. בהנחה שטקס נישואין אזרחי הוא צורת נישואים תקפה במקום עריכת הנישואין, הנישואין מוכרים במשפט הישראלי שכן לבני הזוג כשרות להינשא על פי דינם האישי. יצוין, כי הדברים אמורים לגבי נישואין אזרחיים בנוכחות אישית. איננו מביעים כל עמדה לגבי נישואין באמצעות שלוח (כגון 'נישואי פרגוואי' או 'נישואי מקסיקו)".

גם בפרשה אחרת, נקבע ע"י בית המשפט העליון כי אין בעצם הנישואין במדינה זרה, לרבות כאלו שנערכים בפרגוואי, כדי להשליך על ההכרה המהותית בנישואין (ממנה נמנע כאמור בית המשפט העליון). לכן, נקבע שלצורך הרישום במשרד הפנים בלבד, יש להכיר בתוקף הנישואין, וזאת בכפוף לחובת אנשי משרד הפנים לוודא כי אין במסמכי הנישואין חשד למרמה, להלן: "ענייננו כאן ברישום מנהלי של הנישואין, אשר אינו אמור להוות אף ראייה לכאורה לתוקפם של הנישואין על פי הדין המהותי. במישור הרישום המנהלי, פקיד הרישום חייב לרשום נישואין כאלה אם מוצגת לפניו תעודה ציבורית רשמית אמתית, הניתנת מרשות מוסמכת, בצירוף הודעה מטעם מבקש הרישום […] וזאת, ככל שלא עולים בפניו פגמים המצביעים על אי-אמיתות מצגי העובדה המוצגים בפניו. בהקשר זה יש לציין, כי בשל אופיו המיוחד של הליך נישואין באמצעות ייפויי כח בארץ זרה, הטומן בחובו חשש למעשי הערמה, נדרש פקיד הרישום לנהוג בזהירות מיוחדת בבדיקת ההודעות והתעודות הרשמיות המוצגות בפניו, כדי להבטיח את אמתותן, ובמידת הצורך לדרוש ידיעות והצהרות נוספות מכח הסמכויות המוקנות לו, כדי לברר את הנכונות העובדתית של הפרטים שמבקשים לרושמם במרשם".[6]

נעיר, כי בשנת 2002, החל משרד הפנים לשנות את מדיניותו בעניין רישום בני זוג שנישאו בנישואי פרגוואי, עד לאותה תקופה בין אם בשל טעות ובין אם בשל עצימת עיניים, לא הייתה דרישה לנוכחות שני בני הזוג בטקס הנישואין בפרגוואי. מאותה שנה, החלה הקפדה על הנושא, וגם פסיקת בתי המשפט החלה להקפיד על הנושא, בקובעה כי נישואין שנערכו בהתכתבות בפרגוואי ללא נוכחות פיזית של אף אחד מבני הזוג, לא יהיו תקפים.[7]

היתרונות והחסרונות בנישואי פרגוואי:

לאחר שהסברנו כיצד ניתן להינשא בנישואי "פרגוואי", עתה יש להבהיר בקצרה מה היתרונות והחסרונות בנישואין אלו. מבחינת היתרונות, אין ספק שמדובר בדרך לעקיפת הדין הדתי, ככל שמדובר בפסולי חיתון על פי הדין הדתי, או בבני זוג שמטעמים אידאולוגיים רוצים להימנע מנישואין דתיים. מבחינת החיסרון, נראה שדווקא בני זוג שנישאים במדינה זרה בכלל באמצעות מיופה כוח, יכולים לסבול מקשיים בהמשך הדרך, כפי שנדון בפסיקת בתי המשפט העליון. כמו כן, חיסרון נוסף, הוא העלות הכספית שמוטלת על המבקשים להינשא בפרגוואי, לאור העובדה שכיום על אחד מבני הזוג להגיע פיזית למדינה, בניגוד לעבר. לכן, המסקנה היא שבכל מקרה בו מבקשים בני זוג לערוך נישואים בדמות "פרגוואי" רצוי מאוד להיעזר בעורך דין העוסק בתחום.

לסיכום:

נישואי פרגוואי הם דרך "לעקוף" את הדין הדתי הקיים בישראל, לעיתים קרובות דרך יעילה מאד. נראה שעד אשר לא ישתנו דיני הנישואין והגירושין במדינת ישראל, לא יהיה מנוס ממציאת דרך עקיפה, שלמעשה מסבכים ומקשים מאוד על לא מעט מאזרחי מדינת ישראל.

[1] בג"ץ 2232/03 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א יפו, (פורסם בנבו).

[2] שם, בפסקה 26.

[3] בג"ץ 3045/05 יוסי בן-ארי נ' מנהל מינהל האוכלוסין, (פורסם בנבו).

[4] רע"א 99\8256 פלונית נ' פלוני, (פורסם בנבו), 213, 229.

[5] בג"ץ 03\2232 פלוני נ' בית הדין הרבני ת"א, (פורסם בנבו).

[6] בג"ץ  4916/04 ‏‏נטליה זלסקי נ' שר הפנים, מר אברהם פורז, פ"ד סד(3) 705, בפסקה 44.

[7] כך נקבע למשל בתמ"ש (ת"א) 10283/00 ג.א נ' ג.ג, (פורסם בנבו).

דרג עד כמה התוכן הועיל לך