הזכות להיכנס לישראל מוקנית לאזרחים ישראלים, אך היא בוודאי לא מוקנית למי שהוא לא אזרח ישראלי, ואפשר גם לאמור שבצדק מסוים. כמו כן, לא פעם, המדינה מונעת מאנשים להיכנס ארצה מסיבות שונות, לעיתים מדובר בחשש שמסורב הכניסה עתיד לעבור עבירה בישראל, לעיתים קיים חשש שמא מסורב הכניסה לישראל עשוי להיות לעסוק בטרור, ובכלל לעיתים המדינה מונעת כניסה ממי שהיא סבורה שאין בכוונתו רק לטייל בישראל, אלא להשתקע בה. לכן, במאמר שלהלן נדון בשאלה מתי משרד הפנים מונע כניסה למדינת ישראל? מה ניתן לעשות במקרים כאלו, ומה קורה במקרים שבהם המדינה מונעת מאדם שהוא לא אזרח או תושב ישראל, אך הוא נשוי לישראלית, להיכנס לישראל. על כל אלו, להלן:

הזכות להיכנס לישראל:

כניסה לישראל היא איננה זכותו של מי שהוא לא אזרח ישראלי, אלא שמי שמבקש להיכנס לישראל צריך לחסות תחת חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"). כמו כן, מי ששוהה בישראל, והוא לא אזרח או תושב, רשאי לעשות כן מכוח אשרת כניסה, בהתאם לסעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, הקובע: "(א)  מי שאיננו אזרח ישראלי, תהיה כניסתו לישראל על פי אשרת עולה או על פי אשרה לפי חוק זה. (ב)  מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על פי רישיון ישיבה לפי חוק זה".בין האשרות שניתנות לנתינים זרים, הן אשרות מעבר, אשרות תייר (שמוגבלות לשלושה חודשים לרוב, אשרה ארעית, ואשרת קבע.[1]בנוסף, בסמכות שר הפנים להאריך את משך השהייה בישראל במקרים מסוימים, בהתאם לסעיף 3 לחוק הכניסה לישראל.

היות ולא אחת קיים חשש שמא אנשים שמבקשים להיכנס מתכוונים להישאר בישראל ולהשתקע בה, בסמכות שר הפנים להטיל על אדם שנכנס לישראל להפקיד ערובה, ובכלל זה מסמכותו להטיל ערבויות בתנאי לשהייה בישראל, וזאת בהתאם לסעיף 6 לחוק הכניסה לישראל, הקובע כי בסמכות שר הפנים: "(1) לקבוע תנאים למתן אשרה או רישיון ישיבה ולהארכה או החלפה של רישיון ישיבה, לרבות קביעת המצאת עירבון כספי, ערבות בנקאית או ערובה מתאימה אחרת להבטחת תנאים כאמור, ודרכי מימושה או חילוטה של הערובה; (2) לקבוע באשרה או ברישיון ישיבה תנאים שקיומם יהיה תנאי לתקפם של האשרה או של רישיון הישיבה".

סמכות שר הפנים למנוע כניסה לישראל:

כאמור, כניסה לישראל היא אינה זכות המוקנית לנתיני מדינות זרות. משכך, המחוקק הסמיך את שר הפנים למנוע כניסה לישראל במקרים מסוימים. כבר בסעיף 2 לחוק הכניסה לישראל, נקבע כי שר הפנים "רשאי" להעניק אשרת כניסה, דהיינו: הוא לא מחויב במתן אשרה אלא שהוא רשאי להעניק אשרה. זאת ועוד, סעיף 11 לחוק הכניסה לישראל מאפשר לשר הפנים לבטל אשרת כניסה עוד בטרם הגעת הנתין הזר לישראל, ואף בעת שהנתין הזר נמצא בישראל. עם זאת, יש להבהיר כי לא בנקל ניתן למנוע כניסה לישראל, אלא יש צורך להציג נימוק ראוי לכך, כמו לדוגמא: פגיעה בביטחון המדינה, פגיעה בביטחון הציבור, חשש להשתקעות בישראל שלא כחוק ועוד. כך נאמר בנושא ע"י בית המשפט העליון: "כנקודת מוצא לדיון נזכיר את שיקול הדעת הרחב הנתון לשר הפנים בכל שאמור במתן רישיון ישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל[…] בצד האמור יש לזכור, כי הפעלת שיקול דעתו של המשיב (גם כאשר מדובר בשיקול דעת 'רחב') נתונה לביקורתו של בית המשפט במסגרת עילות הביקורת הרגילות שחלות על הפעלת כל שיקול דעת מינהלי".[2]

נציג דוגמא להמחשה לסיטואציה שבה שר הפנים סירב להעניק אשרת כניסה לישראל: בפרשת יבורסקה[3] הגיעו ארצה בני זוג שהחזיקו בסכום של 740 דולרים, וטענו כי הם מתכוונים לבקר קרוב משפחה שהוא תושב ארעי בישראל. הם לא ידעו להסביר בראיון שנערך עמם בנתב"ג מהי באמת כוונת ביקורם בישראל, וגם אותו קרוב משפחה אליו טענו שהם מגיעים, לא ענה לשום מספר טלפון שמסרו לנציגי משרד הפנים. משכך, הוחלט למנוע את כניסתם ארצה, מן הטעם לפיו בכוונתם להשתקע בישראל ולא רק "לבקר" בה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של שני בני הזוג, וקבע כי סמכות שר הפנים היא רחבה, ולכן באותן הנסיבות לא הייתה הצדקה לבטל את החלטתו, לאמור: "דומה כי שיקול הדעת דנן (של שר הפנים) רחב במיוחד כאשר מדובר במי שאינו טוען לאינטרס משמעותי לשהייה בישראל כגון עבודה כדין, זוגיות, פליטות וכיו"ב, אלא לביקור בלבד. כמו כן, בבחינת שיקול דעת שר הפנים במקרים כגון דא יש לתת את הדעת על הנסיבות הייחודיות בהן נדרשת בחינה והכרעה בעניינו של אזרח זר שאין כל מידע קודם בנוגע אליו, המגיע למעבר הגבול שבשדה התעופה".[4]

זאת ועוד, נעיר כי ישנן מדינות שאזרחיהן אינם יכולים להיכנס לישראל ללא אשרה. כמו כן, אזרחי מדינות שבהן אין צורך באשרה מראש (כלומר אשרה שניתנת במדינת המוצא), יכולים להגיע ארצה, ולשהות בישראל לרוב באשרת תייר (כפופה לרוב לשלושה חודשים). אך נעיר שכניסה לישראל ממדינה שבה יש צורך באשרה, ללא אשרה, תמנע מהנתין הזר כניסה לישראל כבר בעת הגעתו לנתב"ג (או לכל תחנת גבול). המדינות שאזרחיהן פטורים מבקשת אשרה כבר במדינת המוצא, קבועות בתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד-1974.

מה דינו של מי שנכנס לישראל שלא כחוק?

כניסה לישראל שלא כחוק או שהייה בישראל כאמור, היא עבירה פלילית אשר העובר אותה צפוי למאסר של שנה. כמו כן, מי שנכנס לשטח הארץ ומוגדר מסורב כניסה לישראל, יעוכב בשדה התעופה, עד לגירושו מהארץ. זאת ועוד, חוק הכניסה לישראל קובע כי מי ששוהה בישראל שלא כחוק, עשוי להיכלא במשמורת, עד לגירושו ממדינת ישראל, וזאת בהתאם לצו הרחקה שיוציא שר הפנים.[5]

עם זאת, יש להבהיר כי לא אחת אנשים נכנסים ארצה מחמת חשש לפגיעה בביטחונם במדינת האם, לכן נקבע ע"י בית המשפט העליון כי שר הפנים צריך לשקול שיקולים רחבים והומניטריים בעת הוצאת צו הרחקה, לאמור: "הסמכות לגרש את העותרים מישראל. עם זאת, סמכות הגירוש צריכה להיות מופעלת, ככל סמכות אחרת, במסגרת התכלית המונחת ביסודה. אין מחלוקתכי בהפעלת סמכות הגירוש על-פי חוק הכניסה לישראל יש לקחת בחשבון שיקולים של טובת הציבור בישראל. אין אלה השיקולים היחידים. כבכל מקרה של הפעלת סמכות שלטונית, אף בהפעלה של סמכות הגירוש יש לקחת בחשבון את חייו של הפרט ואת חירותו. מי שנכנס לישראל ושוהה בה שלא כדיןאינו זכאי להישאר בישראל, אך הוא זכאי לכך כי חייו לא יהיו בסכנה – לא בישראל ולא בארץ היעד שאליה יגורש".[6] בשנים האחרונות שאלת הסכנה של מהגרים שמגיעים לישראל, ממדינות המוצא עולה ביתר שאת, אך זהו נושא רחב למאמר נפרד, ולכן לא נרחיב עליו כעת.

עוד נעיר כי מי ששוהה בישראל שלא כחוק, לאחר שנכנס ארצה, ייעצר וישהה במשמורת, בהתאם לחוק הכניסה לישראל כאמור.[7] כמו כן, ההחלטה לעניין הגירוש והאחזקה במשמורת נתונה לבית הדין לביקורת משמורת, אשר על החלטותיו ניתן לערער לבית המשפט המחוזי. סמכותו של בית הדין לביקורת משמורת היא לקיים "ביקורת שיפוטית על החלטות בדבר החזקת שוהה שלא כדין במשמורת, לרבות לעניין שחרור בערובה ולעניין התמשכות ההחזקה במשמורת בשל עיכוב בביצוע צו הרחקה". בין יתר סמכויותיו, היא להטיל ערובה לשם שחרור אדם ששוהה בישראל שלא כחוק.

הסדרת מעמד לבני זוג נשואים:

ישנם בישראל לא מעט בני זוג נשואים, כאשר אחד מבני הזוג הוא אזרח ישראל, אך בן הזוג השני הוא לא אזרח ולא תושב. במקרים כאלו, קיימת בישראל זכות להסדיר את מעמדו של אותו בן הזוג שהוא לא אזרח ישראל ולמעשה למנוע ממנו להיות בגדר מסורב כניסה לישראל. הזכות דנא, נובעת מסמכותו של שר הפנים, מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב- 1952. על מנת שבני זוג יוכלו להסדיר את מעמדם בישראל, עליהם לעבור הליך רב שנתי הנקרא הליך מדורג, וזאת בהתאם לנוהל הנקרא "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" (להלן: "הנוהל"). הנוהל קובע למעשה כי תכליתו היא לאפשר למי שנשוי לישראל להתאחד עם בן או בת זוגו, וכן קובע הוא את התנאים לכך.

על מנת לפתוח בקשה להסדרת מעמד, יש להגיש בקשה למשרד הפנים. על הבקשה לכלול העתק מהדרכון, תעודת לידה, תעודה מזהה של בן הזוג הישראלי, תעודת נישואין ועוד. בין היתר, במסגרת הנוהל יצטרכו בני הזוג להוכיח את כנות הקשר הזוגי (וכפועל יוצא קשר הנישואין שלהם), לכן בעת הגשת בקשה יש להציג ערב רב של אסמכתאות אשר יש בהן כדי להוכיח את כנות הקשר הזוגי.

הנוהל קובע, כי בעת הגשת הבקשה (דהיינו בשלב המקדמי) מתחייבת לרוב נוכחות של שני בני הזוג אם הם בישראל, אך ניתן מכוח הנוהל לפתוח בקשה גם בנוכחותו של בן הזוג הישראלי, או נוכחות של שני בני הזוג אם שניהם שוהים בחו"ל. השלב הראשון בתהליך הסדרת המעמד,הוא זיהוי בני הזוג, ראיון קצר שתכליתו לבדוק על פני הדברים את כנות הקשר, בדיקת רקע לאזרח הישראלי, וכן בדיקת רקע לנתין הזר. לאחר מכן, נערכת בדיקה ביטחונית מקיפה יותר לגבי שני בני הזוג. לאחר מעבר השלב הראשוני כאמור, תינתן לנתין השר אשרת שהייה מסוג ב\1 שמוגבלת לחצי שנה.

השלב הבא בתהליך, הוא ראיון מקיף יותר של שני בני הזוג. עם מעבר השלבים הללו, יועברו בני הזוג להליך הנקרא "הליך מדורג" שבסופו תינתן אשרת קבע לנתין הזר. כאשר בני הזוג עוברים להליך המדורג, תינתן לנתין הזר אשרת שהייה לשנה. בנוסף, במסגרת ההליך המדורג, תיערך מפעם לפעם בדיקת כנות קשר, ועצם קיומו. אך נדגיש כי עסקינן בתהליך ארוך מאוד, הלוקח לערך בין 5-6 שנים. כמו כן, נבהיר כי ככל שהתהליך מתנהל, יקבל הנתין הזר אשרת שהייה שתחודש מפעם לפעם. עם זאת, משרד הפנים יכול לדחות את הבקשה ככל שנמצאו סתירות או חשש לקשר לא כנה. במקרה כזה תינתן שהות קצרה בדרך כלל לנתין הזר לעזוב את הארץ (כמובן שאפשר לערער על החלטות משרד הפנים אך לא נרחיב בנקודה זו במסגרת מאמר זה).

במסגרת הנוהל, קיימות הוראות המתייחסות כאמור למקרים שבהם הנתין הזר לא נמצא בישראל. נעיר כי על מנת להתאחד עם בן הזוג הישראלי, על האחרון לדאוג לזימונו של בן זוגו הנתין הזר. על כך נסביר בחלק הבא.

הזמנת בן זוג הנשוי לישראלי:

בהתאם להוראות הנוהל, בן זוג ישראלי המבקש להתאחד עם בן זוגו, צריך להגיש בקשה לזימונו ארצה. יותר מכך, הוא לא צריך לעשות כן, אלא לפי הנוהל הוא מחויב לעשות כן. בקשה להזמנת בן הזוג הנתין הזר, צריכה לרוב להיות מוגשת בתוך 45 ימים מרגע פתיחת הבקשה.

כאשר שני בני הזוג שוהים בישראל, ובכוונתם לצאת למדינה זרה לשם נישואין, אז ככל שהנתין הזר שוהה בישראל כחוק (תחת אשרה בתוקף) אפשר להגיש בקשה לאפשר לו חזרה לישראל לאחר החתונה במדינה הזרה.  כאשר שני בני הזוג שוהים במדינה זרה, אז יש לפנות לקונסוליה הישראלית בבקשה להתיר לבן הזוג להיכנס ארצה. במקרה כזה, דהיינו במקרה שבו הקונסול מצא שיש חשש לחוסר כנות בקשר הזוגי, הוא רשאי לאפשר לנתין הזר להיכנס ארצה, אך להטיל עליו תשלום ערובה. ככל שניתנה להם אפשרות להיכנס ארצה, עליהם לפנות למשרד הפנים בתוך 30 ימים כדי להמשיך בתהליך הסדרת המעמד מכוח הנוהל.

מה עושים מסורבי כניסה לישראל במקרה שנמנעה כניסתם:

כפי שהערנו לעיל, למשרד הפנים סמכות לא להתיר כניסה לישראל, לרבות לא במסגרת הנוהל (אפילו אם בני הזוג לכאורה נמצאים בתהליך הסדרת מעמד). במקרים כאלו, של מניעת כניסה, יש להפריד בין נסיבות האיסור, ואז לפעול כדלקמן:

במקרה שבו אדם נכנס ארצה ומסורב כניסה: במקרה שבו אדם ככלל נכנס לישראל אך הוא מסורב, אפשר גם אז להגיש בקשה לבית הדין לעררים, וכן לפנות בניסיון להטיל ערובה לפני ממונה במשרד הפנים. ככל שבית הדין לעררים דוחה את הערר, אפשר גם לפנות לבית המשפט המחוזי.

במקרה שאדם מסורב כניסה במסגרת הזמנה לישראל מכוח הנוהל: במקרה כזה, אפשר להגיש ערר לבית הדין לעררים. בכלל זה, במסגרת הנוהל, אפשר להגיש ערר על כל החלטה במסגרתו. על החלטת בית הדין לעררים, אפשר להגיש גם כן עתירה לבית המשפט המחוזי.

המסגרת הנורמאטיבית:

במהלך השנים נדונו מקרים רבים שבהם בני זוג ביקשו להסדיר את מעמדם, אך המדינה לא התירה לבן הזוג (או בת הזוג) הנתין הזר, להיכנס לישראל. כך למשל, בפרשה שבה אדם שחיי בארה"ב ביקש להתאחד עם אשתו בישראל, וסורב. אז קבע משרד הפנים כי מרכז חייו הוא במדינה זרה (ארה"ב). בית המשפט קבע כי משרד הפנים טעה, וכי יש לאפשר לבני הזוג להתאחד בישראל: "הרציונאל העומד בבסיס הנכונות להעניק מעמד בישראל לבן זוג זר הנשוי לתושב קבע הוא הומאניטארי ועיקרו הגנה על התא המשפחתי והרצון לאפשר לבני זוג לחיות יחדיו. בחינת מכלול הנתונים והתשתית העובדתית שהונחה בפניי מעלה כי במהלך החודשים בהם קיבל העותר היתר שהייה בישראל, הוא שהה מרבית הזמן עם בני משפחתו בישראל  (הוא שהה בישראל 16 חודשים מתוך 21 חודשים; ראו עמוד 9 לפרוטוקול). אכן, בחלק מתקופה זו (כ-5 חודשים), שהה העותר בארצות הברית במטרה לעבוד כנהג מונית. בנוסף, הוא שהה תקופה קצרה בירדן ובסעודיה במטרה לבקר קרובים ולקיים את מצוות ה"עומרה". העותר הסביר כי היה עליו לפרנס את בני משפחתו ולכן נאלץ להמשיך לעבוד בארה"ב משך תקופה מסוימת. אילוץ כלכלי זה אינו מעיד על חוסר נכונות מצד העותר להתגורר עם בני משפחתו והפרשנות שנתן המשיב לכוונותיו של העותר לעתיד לבוא נראית, על פניה, מחמירה ובלתי מבוססת".[8]

בפרשה אחרת, נדון מקרה של אזרח יהודי ישראלי שעלה ארצה מאוקראינה. בת זוגו, אזרחית אוקראינה, גרושה, נכנסה בעבר לישראל באשרת תייר כדי לבקר את בתה. לימים, היא נישאה לעותר (הישראלי) בחו"ל. עם זאת, משרד הפנים סירב לאפשר לה להיכנס ארצה, היות וטען כי הקשר בין בני הזוג הוא פיקטיבי. על כך, הוגשה עתירה. בית המשפט קבע כי החלטת משרד הפנים לא הייתה מידתית, ונציג את עיקר החלטתו: "העותר והעותרת הם אנשים מבוגרים (העותר בן 70 והעותרת בת 55) ובנסיבות אלה לא קיים ביניהם פער גילים משמעותי שיש בו כדי להעיד, על פניו, כי מדובר בנישואים לא אמיתיים. העותר הוא אדם דתי, ערירי וחולה, ובנסיבות אלה יהיה זה גם סביר לומר כי הוא מעוניין להינשא במהירות, אף מבלי לבחון קודם לכן לעומק ולאורך זמן כיצד הוא מסתדר עם בת זוגו. בוודאי שאין זה נכון לפסול את רצונו הלגיטימי של העותר בבת זוג שתפיג את בדידותו ותלווה אותו במהלך חייו […] בענייננו עומדים העותרים רק בראשיתו של התהליך, שהרי טרם התאפשר להם לחיות בארץ כבני זוג נשואים. אכן, בנוהלים שקבע המשיב נדרשים בני הזוג, בצדק, לעבור בחינה ראשונית של כנות הקשר ביניהם בטרם יתאפשר לבן הזוג הזר להיכנס ארצה ולהתחיל בהליך המדורג. עם זאת אך ברור הוא שמדובר בבחינה ראשונית בלבד שמטרתה העיקרית לבחון את נסיבות הקשר שביניהם, אופיו ומשכו, וחייהם המשותפים אם היו כאלה לפני שנישאו".[9]

סיכום:

הסדרת מעמד היא נושא מורכב, ובכלל זה לא מעטים המקרים שבהם אנשים מסורבים מלהיכנס לישראל. לכן, רצוי מאוד להיעזר בשירותיו של עורך דין המתמחה בענייני הגירה לישראל, לצורך ליווי, סיוע וייעוץ בעת הצורך, הן בשלב הסדרת המעמד לבן זוג זר, והן בסיטואציה שבה בן זוג נתין זר מסורב כניסה לישראל.

[1] כך קובע סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל.

[2]עע"מ 11\8908 אספו נ' משרד הפנים, (פורסם בנבו).

[3]רעמ (ת"א) 26678-12-14‏ ‏ נטלי יבורסקה נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו).

[4] שם, בפסקה 3.

[5] כך קובע סעיף 13 לחוק הכניסה לישראל.

[6] בג"ץ 94\4702 סאלח אחמד נ' שר הפנים, (פורסם בנבו), בפסקה 7.

[7] סעיף 13א לחוק הכניסה לישראל.

[8]עת"מ (י-ם) 8715/08 ‏ ‏חלדיה מוסה חאלד שריטח נ' שר הפנים, (פורסם בנבו), פסקה 14.

[9]עתמ (י-ם) 8416/08 ‏ מאיר פיזקוב נ' שר הפנים – מאיר שיטרית‏, (פורסם בנבו).

דרג עד כמה התוכן הועיל לך